המשפטנים מסבירים לנו שכל דבר צריך בקורת שיפוטית שתוודא שהוא פועל באופן סביר. כך נבחן כל בעל מקצוע ואין סיבה שהפוליטיקאים לא יבחנו כך.
השיקול הזה היה יכול להיות נכון אילו היה בעולם גורם אובייקטיבי שיודע להבדיל בין החלטה בלתי סבירה לבין החלטה סבירה שהוא חולק עליה, והיא נוגדת את דעתו ואת השקפתו. אבל אין אדם שיכול לעשות את ההבחנה הזאת. אין אדם כזה כי א. אין אדם בעל שיפוט אובייקטיבי, כל אדם באשר הוא אדם אינו אובייקטיבי. ב. במקרה הזה הגבולות ממילא לא מספיק ברורים. ג. כי המציאות הוכיחה שברגע שנותנים למישהו כח הוא כבר לא יודע איפה הגבול ואיפה לעצור. כל מה שהוא למד הוא שיש לו כח. הוא לא יודע איפה לעצור. אני גם בכלל לא בטוח שהוא מנסה. אני די משוכנע שהוא מתאמץ שלא לעצור.
לכן האפשרות שלפיה הפוליטיקאי יקבע מדיניות והשופט רק יוודא שהוא לא חורג מגבול הסבירות, היא אפשרות שפשוט לא קיימת. אין דבר כזה. המציאות בשנים האחרונות הוכיחה שעומדות בפנינו אך ורק שתי אפשרויות: שהמדינה תתנהל לפי שיקול דעתו של הפוליטיקאי הנבחר, או שהמדינה תתנהל לפי שיקול דעתו הבלעדי של המשפטן הממנה את עצמו. בלועזית קוראים לשתי הדרכים האלה דמוקרטיה ודיקטטורה. אין אפשרות בינים. אפשרות שלישית פשוט לא קיימת. אל תשלו את עצמכם.
וזאת הסיבה שבגללה חצי מהמדינה בטוח שהשופטים הם ישרים, וחצי מהמדינה לא סומך על השופטים, וכשהם רואים שופט הם רואים אדם מושחת שמעולם לא שמע על יושר ושאי אפשר לסמוך עליו. איך קרה שהמדינה נחלקתה כך לשנים? ובכן, יש קשר מובהק בין העובדה הזאת לבין העובדה שהחצי הראשון שהזכרנו רגיל לכך שהשופט פוסק לפי דעתו והשקפתו ולכן הוא לא מבין מה הבעיה, ואילו החצי השני רגיל לכך שהוא מצביע לפי השקפתו והשופט החליט שהשקפתו לא ראויה ולא סבירה ושינה את הכל. החצי השני רגיל לכך שהשופט מנצל את כחו לרעה ומנסה לחנך מחדש את האזרח ולומר שהשקפת עולמו אינו סבירה.
השופטים אינם ישרים, ובמיוחד: אינם יודעים איפה לעצור.
השופטים שהתרגלו שהכח בידיהם, החליפו הן את הרשות המבצעת והן את הרשות המחוקקת. הם לקחו לעצמם את כל שיקולי הדעת שהחוק הפקיד בידי הרשות המבצעת, ולקחו לעצמם את החקיקה.
קביעה קטגורית שמעשה מסוים אינו סביר או שמעשה אחר אינו קביל או שבמקרה מסוים ההחלטה הסבירה היחידה היא החלטה פלונית, היא חקיקת חוק. וגם אם יקראו לה פסק דין היא למעשה חוק. כי כל קביעה קטגורית לגבי מעשה מסוים היא חקיקה. השופטים שלא ידעו להבדיל בין אי סבירות לבין שיקול דעת שהם חולקים עליו, התבלבלו ולקחו לעצמם את כל הסמכויות. כלומר: הם מסכימים שכל אדם יצביע בעד מה שהוא חושב, אבל רק השופט יקבע מה מותר לאזרח לחשוב. שהרי החוק נתן לו לקבוע מה סביר. לא?
במחשבה שניה: אני חושב שהמשפטנים מבינים את זה היטב. לכן הם לא מוכנים לוותר על הכח שלהם. כמו כל דיקטטור בעולם שמנסה לשכנע את העם שהוא מגנם הבלעדי.
לכן אין ברירה אלא לקבוע מפורשות בחוק שתפקידו של משפטן אינו אלא לבחון האם המקרה שהובא לפניו תואם את האות הכתובה בספר החוקים. הא ותו לא. בכך נגמרת סמכותו ובכך מסתיים תפקידו.
כל מה שלא כתוב בפירוש שהוא אסור הרי הוא מותר, וכל מה שלא כתוב בפירוש שהוא חובה הרי הוא רשות. המשפטים הנ"ל חייבים להופיע בחוק יסוד השפיטה, בתקוה שהשופט לא יפרש אותם שכוונתם שהשופט יקבע את החוק.