1.
השמאל
השמאל יצא מההפגנה במוצ"ש האחרון אפוף בשיכרון חושים. אחרי שנה וחצי בשלטון, הוא שב למקום שהוא מכיר היטב וגם אוהב: כיכר ההפגנה. ההערכות דיברו על בין 50,000 מפגינים לאולי 80,000. אבל מה שהרים את המורל בשמאל לא היה מספר המפגינים, אלא תחושת האחדות של השבט. שוב השבט השמאלני התאחד, על כל עיתונאיו ואושיותיו.
כלי התקשורת שעוד זוכרים את הפגנות "המחאה החברתית" בתל אביב, שוב התרגשו עם פושים, שידורים חיים וסטריפים מרגשים על "הכיכר המלאה". עיתונאים הצטלמו ביחד מחויכים, כאילו הם אלה שעמדו מאחורי ההפקה.
התגובה בימין התחלקה לשניים: היו את אלה שקוננו מרה על הבילד-אפ המטורף של התקשורת להפגנה, תוך שהם מנסים להקטין את מספר המשתתפים וללעוג להגזמה התקשורתית סביב האירוע. לעומתם היו את אלה שבחרו לכבד: בסוף מדובר באנשים שיצאו מהבית, וגם אם אנחנו לא מסכימים על התוכן, הרי שעל המוכנות להקריב ערב חמים בבית מול הטלוויזיה, אי אפשר להתווכח.
אבל האמת שאין אף דבר מרגש במחנה שלא יודע להפסיד ומפגין נגד בחירת העם. הם מספרים לנו שהם יוצאים להפגין נגד רפורמות לוין, אבל ברור שהרפורמות הן רק הטריגר. בסוף זה המחנה שהפגין גם נגד ממשלת האחדות של נתניהו וגנץ בבלפור, בלי אף סיבה הגיונית נראית לעין. וגם המחנה שמעולם לא קיבל את ההפסד בקלפי, גם כשאף רפורמה לא נראתה באופק.
הם מעולם לא קיבלו את העובדה שהימין מנצח כאן בדרך דמוקרטית. אז עוד מימי בגין כשאנחנו מנצחים בקלפי, הם מנצחים בהפגנות.
2.
הימין
ואחרי שדיברנו על התקשורת המגויסת ועל הכסף האירופאי הרב שזורם בעמותות השמאל, צריכים גם להגיד כמה מילים על הימין: זה שלא יודע להוביל מחאות המוניות כבר מעל עשור. פשוט התרגלנו לכורסת עור הצבי. לשלטון בחרתנו. פעם, למשל בימי המאבק נגד גירוש גוש קטיף, היה את הגוף שסוכך מעל כל ארגוני הימין: מועצת יש"ע. הם הביאו רבבות לכפר מימון ומאות אלפים לכיכר רבין ולמחאה מול הכנסת. אבל מאז ימי גוש קטיף ואוסלו המועצה התפצלה שוב ושוב. והיום אין בימין אף גוף שמסוגל לארגן הפגנה בסדר גודל כזה.
בימי ממשלת בנט גילינו יותר מכל את החיסרון של ארגוני חברה אזרחית בימין. אבל גם הציבור לא התגלה בשיא תפארתו. אפשר לומר שבימין כבר לא גילו אזרחות טובה כמו פעם.
הימין ישב בבית עייף וקיטר בטוויטר, וכשמחאת הקו האדום - הגוף שניצח על ארגון ההפגנות נגד הממשלה הקודמת - קרא לציבור להגיע לכיכר "הבימה", היה נדמה שצריכים להתחנן לאנשים כדי שימלאו את הכיכר.
היה לי את החלק להיות שותף בארגון המחאה הגדולה ביותר נגד הממשלה - צעדת חומש בדיוק לפני שנה. 20,000 איש צעדו בגשם במסירות נפש למאחז שעמד תחת חרב הפינוי. אבל גם אז זה קרה רק אחרי רצח מזעזע של תלמיד הישיבה יהודה דימנטמן הי"ד.
אז סבבה לשבת בבית ולקטר על השמאל. אבל בסוף גם לימין יש מה ללמוד. בשנה וחצי הקודמות השמאל לימד אותנו איך להתנהג בקואליציה: לשלוט בלי להסס, להוביל חוקים ותקנות, למנות פקידים בעלי אג'נדה נכונה ולהפנות תקציבים לעמותות שמאל בלי למצמם. עכשיו הוא מלמד אותנו איך להתנהג באופוזיציה: יש לו ארגוני חברה אזרחית, עמותות משפטיות שתוקעות כל רפורמה, ובעיקר הציבור שלו מוכן להגיע למחאות ותוך שבועיים הוא ממלא את הכיכר. אנחנו פשוט צריכים לשבת וללמוד איך לפעול.