יש מנהיג אַחֵר לבירה

בתוך כל המערכה החשובה על הרפורמה במערכת המשפט, אסור לשכוח שלושה דברים חשובים:

א. אסור לשכוח איפה היינו לפני שנה, בחודשים אלו. ממשלת המיעוט הציתה אז מערכה עצומה ורפורמות הזויות כדי לפגוע, להחליש ולגמד את המוסד הממלכתי היחיד שעניינו לחבר בין היהדות למדינת היהודים – מוסד הרבנות הראשית לישראל.

המאבק לא היה אז כנגד רב ראשי פלוני או אלמוני, אלא כנגד עצם הקיום של מוסד שיאגד ויחבר בין הדת והמדינה. אז, משום מה, לא ראינו את כל הנהי והפניקה בתקשורת על כך שהפוליטיקאים מתערבים בנושאים לא להם, ומהלכים אימים על המוסדות הממלכתיים של המדינה.

ונהפוך הוא. שנה חלפה, ובחסדי ה' הממשלה שלא נבחרה בחרה לפרק את עצמה. לאחר מכן, עם ישראל אמר את דברו ובחר בזהות-יהודית למדינה. ואז, כשהממשלה שדווקא כן נבחרה מודיעה על כוונותיה לקיים בסך הכל את אחד הדברים שלשמו נבחרה - רפורמה חשובה במערכת המשפט, פתאום - איזו פניקה, איזו היסטריה, "קץ הדמוקרטיה!", "מלחמה על הבית!"

כעת מדובר על רפורמה במוסד הממלכתי שפעל יותר מכולם דווקא להפריד את הדת מהמדינה – מערכת המשפט. לאורך השנים הבג"ץ הוא הלוחם הגדול ביותר כנגד כל מה שמריח ידישקייט ויהדות. בראיון שהעניק ראש הדת המשפטית-אליטיסטית, אהרון ברק, הוא הגדיר היטב את השקפת עולמו על יחסי הדת והמדינה:

"הקושי בדת היהודית הוא שבניגוד לנצרות אין בה הכרה בכך שמה שלקיסר לקיסר ומה שלאפיפיור לאפיפיור. הדת שלנו לא עושה את ההבחנה הזאת... לכן אין אפשרות להנהיג בישראל יחסי דת ומדינה כמקובל במערב..."

איזה דברים מדויקים! ממש כל מילה בסלע! (חוץ מהמילה הראשונה: "הקושי", שהייתי מציע להחליף אותה במילה: "הפאר" או משהו בסגנון). אכן, היהדות היא לא הנצרות ח"ו, להבדיל מיליארדי הבדלות. הדתות המשונות שהמציאו הגויים - באמת אין להן שום ענין, שייכות ומעורבות עם הלאומיות. לעומת זאת, דת-תורתנו הקדושה, שקיבלנו מבורא עולם, היא הדת של הלאומיות שלנו. יותר מדויק: היא היא הלאומיות שלנו בעצמה. היהדות והיהודים, ישראל ואורייתא - חד הם. "אין אומתנו אומה אלא בתורתה". לכן כמה צודק השופט בדימוס באומרו ש"אין שום אפשרות להנהיג בישראל יחסי דת ומדינה כמקובל במערב". קבל האמת ממי שאמרה.

ב. ויחד עם כל המערכה החשובה על מערכת המשפט, אסור לשכוח שלא לשם כך התכנסנו. חשוב לזכור, שגם אחרי שתעבור בע"ה הרפורמה במערכת המשפט, עדין מדובר בחילול השם עצום, של ניהול מערכת משפט בישראל שלא לפי משפט התורה.

בנאום שנשא שר המשפטים האמיץ יריב לוין, הוא דיבר על כך ש"הרפורמה תחזיר את ישראל להיות דמוקרטיה מערבית מתוקנת ככל שאר המדינות", וש"נחזור לימים הגדולים ענקי המשפט לנדוי ואגרנט".

אסור לנו, ולו לרגע, לעצור בשאיפות ובציפיות האלו.

אנחנו לא מתפללים "לחזור להיות דמוקרטיה מערבית מתוקנת" (אע"פ שזה עדיף עשרת מונים מהדיקטטורה השיפוטית שיש היום), אלא מתפללים אנו: "השיבה שופטינו כבראשונה" - לחזור להיות מדינה עם מערכת משפט יהודית.

אנחנו לא מצפים "להיות ככל שאר המדינות", אלא: "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

אנחנו לא מייחלים לחזור לענקי המשפט לנדוי ואגרנט" – אלא לענקי המשפט: משה רבינו ושלמה המלך.

אם הרכב שלך ממש גרוטאה, והנסיעה בו קשה ומסוכנת, אתה יכול להחליף את הבלמים והצמיגים. הרפורמה הזו ודאי תשפר מאוד את איכות ובטיחות הנסיעה, ואסור שתוותר עליה בגלל צעקות הגיוועלד של אלו שחושבים שיש איזו קדושה בצמיגים הוותיקים. אבל, שווה לבדוק, אולי אביך קנה לך רכב משוכלל ויוקרתי מאין כמותו? אולי אתה רק צריך להיזכר שאתה הבן שלו, ולא להשוות את עצמך לאלו שיש להם רק גרוטאות בבית? אז כנס לרכב וסע, המפתחות בפנים.

חשוב לומר את הדברים הפשוטים האלו, כי לפעמים אנחנו, בלי לשים לב, מאמצים את השאיפות והרטוריקה של אנשי הימין החילוניים, שקרובים אלינו בלא מעט דברים.

ג. ויחד עם כל המלחמה החשובה הזו, נגד בית המשפט, אסור לנו לשכוח דבר נוסף - ש"אנשים אחים אנחנו". מרן הרב קוק זצ"ל כותב במאמרו "מחאה נגד חילול שבת וחג": "למלחמה אנו קרבים היום, למלחמת מצוה, בכאב לב אנו ניגשים אליה. אבל סוף כל סוף הנני מכריז בגלוי שנדע אשר למלחמת אחים אנו ניגשים, על אחינו ולא על אויבינו".

עם כל אהבת ישראל העצומה שלו, הרב קורא למלחמת אחים. מלחמה זו מלחמה, ללא פשרות על מה שאין ברשותנו להתפשר. לעיתים אין ברירה, ויש לצאת למלחמת אחים – מלחמת דעות כמובן, כמו שמדגיש הרב שם, ומוסיף: "צריכים תמיד לדעת, שגם בעת סערת המלחמה, רגש האחווה חי הוא".

הרב מדגיש שם שרגש האחווה לא מכהה את תוקף המלחמה וחשיבותה אלא אדרבה: "רגש האחווה הוא שמחדיר בנו את רגש המלחמה, ומגביר את כוחה ואת מרירותה השל מחאתנו!"

נזכרתי בדברים השבוע, כשראיתי את התמונה של אהרון ברק מניח תפילין על ידי עיתונאי "במשפחה". וואו, חשבתי לעצמי, איזו תמונה מדהימה! אני לא מצליח לחשוב על תמונה שתמחיש יותר בימינו את מה שכתוב בכל הספרים, שאפילו במבואות החשוכים ביותר אפשר להאיר על ידי נר מצוה, שאפילו בגדול הלוחמים ביהדותה של המדינה קיים ניצוץ שאפשר להדליק וכו'. גם ביהודי אולי הרחוק ביותר, שבקושי יודע לומר את הפסוקים של "שמע ישראל" (ולמרבה האבסורד היה זה שמחליט עד היום בכל מה שקשור לתורה ומצוות, למרות שמליוני יהודים יודעים הרבה יותר ממנו מה הם) – גם בתוכו קיים זיק של יהדות.

ואולי אולי, מי יודע, אולי התמונה הזו תוביל לסיפור החסידי המפתיע ביותר בהיסטוריה, והוא יגלה שיש מנהיג אַחֵר לבירה, ואז נראה אותו שב לחיק אביו שבשמים, ואולי הנכד שלו עוד יהיה יום אחד הרב הראשי לישראל. מי יודע.

הכותב הוא תושב ירושלים ועוסק בחינוך