אביגיל מייזליק
אביגיל מייזליקצילום: ראומה ש. גבע, מלקטת הרגעים

נולדתי בקיבוץ של השומר הצעיר לפני יותר מחמישים שנה, בתקופה שבה התנועה הקיבוצית הייתה בשיאה, פורחת, משגשגת ומלאת עוז. המשמעות המיידית של עובדה זו בשבילי הייתה לגדול בבית ילדים "על מלא", ולחיות מגיל שלושה חודשים ועד גיל שמונה עשרה כחלק מקבוצה, כיתת נחלים.

הייתי ילדה שקטה, ביישנית וחולמנית, בקבוצה עם שנים עשר בנים ועוד שתי בנות חוץ ממני. מהר מאוד למדתי שכדי לשרוד אני חייבת לברוח - לחלומות, לדמיונות, לחיים אחרים שהמצאתי לעצמי, כי בכיתה היה ממש קשה. רק שלוש וחצי השעות של אחר הצהריים שעשיתי בבית הקטן של ההורים, רגעים קסומים ומנותקים מהמציאות, נתנו לי מפלט זמני מהאלמוניות.

בשאר הזמן הייתי סתם עוד ילדה בכיתה, אחת שבקושי משמיעה קול, מרגישה כל כך בלתי נראית. קצת גם מבחירה, כי האווירה בכיתת נחלים הייתה לא פשוטה. חמישים שנה אחורה, כשעוד לא היה ריטלין, נחשבנו לכיתה הבעייתית של הקיבוץ. אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי הם מהילד הכי עדין בכיתה. אני זוכרת אותו כל הזמן רץ. הוא רץ... ושאר הבנים אחריו.

כשאתה כל כך בקיא בשיטות היעלמות והסתתרות, אחד הדברים הכי מסובכים בשבילך הוא למצוא את הדרך להישמע. אחותי הגדולה, נגנית צ'לו מחוננת שפיתחה קריירה מוזיקלית מצליחה בניו־יורק, היא זו שהשמיעה את קולה בבית, כך שגם בקרב המשפחה הרגשתי איכשהו תמיד בצד. היא הייתה כל כך מוצלחת ומוכשרת, ולא האמנתי שגם לי יהיה אי פעם קול משלי. הייתי הכבשה השחורה הקלאסית מכל צד.

אלופת העוגות של הקיבוץ

האוכל בקיבוץ היה אוכל של חדר אוכל, מפעל הזנה חסר טעם וייחוד. עד גיל מבוגר יחסית חשבתי שחצילים, תרד וקישואים למשל הם כמעט אותו דבר, מעין מחית חומה עם ריח איום. לא הכרתי משהו אחר, זו הייתה ההשכלה הקולינרית שלי - רק מה שהגישו לנו שם לאכול.

זה גם היה עולם אחר, בלי תחרויות אוכל ודוקו מכל העולם, בלי אינטרנט ובכלל בלי שפים. מי שהכין אז אוכל היו טבחים, ואף אחד לא חשב שהם מיוחדים בגלל זה. השיא הקולינרי שלי היה לנסוע לעפולה, העיר הגדולה, ולאכול פלאפל בגולני או לקנות פיצוחים במגדן.

אבל כן היה עוד שיא, והוא היה המקום השמח שלי. אמי עליה השלום הייתה בשלנית בחסד עליון. ומכיוון שכל האוכל שלה כבר נעשה בשבילה - נותר לה רק להכין עוגות. ואילו עוגות! אמא הייתה אלופת העוגות של הקיבוץ.

על רבע שיש, עם כיור קטן ותנור עתיק - בהתחלה זה אפילו היה בסיר פלא ורק אחר כך השתדרג - היא הכינה בזריזות עצומה מאפים מופלאים, מלאי לב, טעם ונשמה.

וזה היה המקום שלי, לעמוד על כיסא קטן לידה, לחכות בתקווה שהיא כבר תסיים ואני אזכה "לנקות" את הקערה עם הלקקן. לא כמוני היום, שמתקמצנת ולא משאירה לילדים שלי כלום, אמא הייתה נדיבה ותמיד השאירה בכוונה הרבה בקערה. אני זוכרת בבהירות את התנועות הזריזות, הבטוחות, האוהבות, את הכלים שנשטפים באורח פלא במהירות וביעילות, ובמיוחד את הריח המופלא שממלא את האוויר בעונג של ציפייה לבאות. אח, איזו בלעבוסטע מופלאה היא הייתה יכולה להיות אילו התגוררה בכל מקום אחר פרט לקיבוץ. והמעדנים הכל כך פשוטים וכל כך טעימים שלה - פחזניות, עוגת שוקולד ושמנת, עוגת גבינה אגדית, עוגת אגוזים, עוגיות מושלמות, בורקסים, פיצה - הטעם שלהם עדיין עומד וקיים בפי. הייתה ברכה בתנור שלה, וברכה בידיים.

אחר כך גדלתי, עברתי לעיר גדולה יותר מעפולה, עם מטבח שאף חדר אוכל לא סיפק לו אוכל, ופתאום גיליתי עולם. העיתונים התחילו להתמלא בכתבות של שפים, ואני הייתי הולכת לשוק ומתבוננת בהשתאות בשפע הצבעוני והקסום שכמוהו לא הכרתי, חוקרת מוכרים זקנים שיסבירו לי על כל גבינה וגבינה בדוכן ונוסעת ליפו כדי לקנות דגים שזה עתה עלו ברשת. קניתי את ספרי הבישול הכי מסובכים של שפים עם שלושה כוכבי מישלן, ולא הפסקתי לבשל. להכין חמוצים וריבות ולחמים. לעמול ארבעה ימים על ארוחה של עשר מנות. הייתי מאושרת! פתאום היה לי קול. האוכל חייך אליי, התגלה לי, האיר לי פנים.

נפרדת מהסרוויס והפס

אחר כך עשיתי טעות והחלטתי להפוך את התחביב למקצוע. אני אהיה שפית! חלום חדש נולד והתנפץ על קרקע המציאות של עבודה קשה יותר מכל מה שהדמיון שלי יכול היה להכיל. אומנם הצלחתי מאוד, ובגיל 26 כבר הייתי שפית של מסעדה נחשבת, אבל איכשהו, לא לזה חיכיתי. ודווקא שם גיליתי משהו אחר, בלי לדעת שבעצם אותו חיפשתי: בורא עולם.

דווקא דרך המאבקים, הקשיים, הניסיון למצוא מי אני כאן, בין כל שאר הקולות והמסעדות והשפים - גיליתי אותו, ויחד איתו נולד גם הקול שלי.

גיליתי שמסעדות זה ממש לא בשבילי, אבל לבשל לשבת דווקא כן. וברגע הראשון שהתחלתי לכתוב על אוכל, נפרדתי מהסרוויס והפס - בלי שום חרטה או רצון לחזור לשם. גיליתי שאפשר לחבר ולאחד את שתי האהבות של חיי - בישול וכתיבה, ולמצוא שם אושר. זכיתי לשנים רבות של כתיבת מתכונים, בלוג ותוכנית רדיו על אוכל, ולהוציא לאור עשרים ומשהו ספרי בישול, לצד כתיבת ספרי קריאה וסיפורים.

למדתי שאני הכי אוהבת אוכל פשוט, חי, שמח, מאיר. בריא אם אפשר, ובעיקר - טעים! ואחרי כל הפתיחה הזאת, רציתי לומר שאני מאוד מתרגשת ושמחה להתחיל לכתוב את הטור כאן, בעיתון 'בשבע', ומקווה להצליח לשתף גם אתכם באוכל שאני הכי אוהבת וברגעים שמחים מתוך המטבח שלי.

קרמבו ריבת חלב
קרמבו ריבת חלבצילום: שושי מילר

אבא שלי הגיע מארגנטינה, כך שריבת חלב הייתה חלק חשוב מטעמי הילדות שלי. שיא של טעם מנחם, מלטף, עשיר ואהוב במיוחד. ופעם, דודה אחת הביאה לנו מארגנטינה מעדן מושלם: קרמבו ממולא בקרם ריבת חלב. את הטעם המדויק לא הצלחתי לשחזר, אבל הגעתי הכי קרוב שאפשר - הקרמבואים האלה נחטפים בהתגנבויות יחידים למקרר, ובצדק. הם טעימים בצורה לא רגילה. מכינים אותם בשני שלבים: בשלב הראשון עושים את העוגייה והקרם, והציפוי נעשה רק אחרי הקפאה של שמונה שעות. אבל בעיניי הם ממש שווים את ההשקעה! ממליצה לכם לגוון את השוקולד ולצפות גם בשוקולד חלב ובשוקולד לבן.

דרגת קושי:

בינונית

זמן אפייה:

10 דקות

זמן הקפאה:

8 שעות

כ־40 קרמבואים

לעוגייה:

כוס ורבע קורנפלור

כוס וחצי קמח

שקית אבקת אפייה

200 גרם חמאה רכה

2 ביצים

רבע כוס אבקת סוכר

למלית:

500 מ"ל שמנת מתוקה

גביע ריבת חלב

3 כפות סוכר

כף אינסטנט פודינג וניל

לציפוי:

300 גרם שוקולד מריר שבור לקוביות

כף חמאה

מכינים את העוגיות: מחממים תנור לחום של 180 מעלות. מקציפים יחד במיקסר את הביצים והחמאה עד לקבלת תערובת רכה. מוסיפים את שאר החומרים ומערבלים במהירות בינונית או מעבדים בידיים לקבלת בצק רך אך לא דביק. מחלקים את הבצק לפיסות אחידות בגודלן ויוצרים מהן כדורים. משטחים את הכדורים לעיגולים דקים, בעובי של חצי סנטימטר, על שתי תבניות התנור מרופדות בנייר אפייה. מכניסים לתנור ואופים 10-9 דקות, עד שהעוגיות מזהיבות קלות. מוציאים ומצננים.

מכינים את הקרם: מקציפים במיקסר במהירות גבוהה את השמנת המתוקה, הסוכר ואינסטנט פודינג במשך 4-3 דקות, עד להתייצבות מלאה של הקצפת. שמים את ריבת החלב בקערה ומוסיפים לה 4-3 כפות מהקצפת. מערבבים היטב עד שריבת החלב משנה את מרקמה ומתרככת. מוסיפים את שאר הקצפת ומערבבים בעדינות בתנועות עטיפה, עד שמתקבלת תערובת אחידה. מעבירים את הקרם לשק זילוף עם פייה חלקה ומזלפים בתנועות עגולות על כל עוגייה עיגולים של הקרם. אפשר לשים יותר או פחות קרם, לפי הטעם, אני אישית אוהבת כמות בינונית. מעבירים את העוגיות עם הקרם להקפאה של שמונה שעות לפחות.

מצפים בשוקולד: שמים את השוקולד והחמאה בקערה חסינת חום, שמים בסיר מים בגובה של 3-2 סנטימטרים, מניחים עליו את הקערה ומביאים לרתיחה. מבשלים ומערבבים 4-3 דקות, עד שכל השוקולד נמס. נזהרים שלא יחדרו מים לקערה עם השוקולד. מצננים מעט את השוקולד, כ־10 דקות. מוציאים את העוגיות הקפואות וטובלים את הקרם בשוקולד כך שהוא יצפה אותו מכל צד. מניחים על רשת וממשיכים להכין באותה צורה את כל העוגיות. שומרים במקרר עד להגשה.

לתגובות: [email protected]

***