בכנות, כמה פעמים נתתם לפחד לעצור אתכם מלפעול או לגרום לכם להישאר במקום שלא מדויק לכם? כמה פעמים אפשרתם לחוסר הביטחון להוביל את ההחלטות שלכם? אני חושבת שעם יד על הלב, נודה שיותר מדי פעמים. יותר מדי פעמים בחיים אנחנו ממשיכים לעשות משהו רק כי אנחנו מפחדים להפסיק. מפחדים לזוז מאזור הנוחות כדי להגשים חלומות. חוששים להעז כי אנחנו עלולים להתרסק. מפחדים להתחיל דיאטה ולהישבר, מפחדים להתחתן, מפחדים לצאת ללמוד באמצע החיים, מפחדים להשתנות, מפחדים לדרוש את מה שמגיע לנו. יש רגשות שמפחיד בכלל שהם קיימים בתוכנו. ויש רגשות שמפחיד להוציא אותם לאוויר העולם, כי פשוט נתרסק אם לא נקבל את התשובה שהלב שלנו מבקש ממישהו אחר. ההתנהלות התבוסתנית מול הפחד מובילה אותנו להיות לא מודעים ולא קשובים לעצמנו ולדבר הנכון והמדויק לנו.
בשבוע שעבר הלכתי לקניון. באמצע שדרת הקניון נפרש משטח פעילות עצום, וסביבו הצטופפו כמאה אימהות על עולליהן המרותקים. במרכז המשטח עמדה מפעילה לבושה בבגדים ורודים, על צווארה היה תלוי מיקרופון והיא שרה בקול גבוה מדי שירי טרקטורים ונדנדות. צילמתי את הסיטואציה ושלחתי לחברתי הטובה עם הטקסט הבא: "מזמור לתודה שאני כבר לא בגיל הזה של הילדים, שעברה חלפה לה תקופת הפים פם פום של חיי". נפל האסימון, זה הרגע שהבנתי שבאמת תמה תקופה. אני כבר לא אמא לפצפונים. אני כבר לא זו שקמה בלילות מכל שיעול או בגלל מיטה רטובה כי הילד פספס. אני לא רבה על "תסיים מהצלחת". בעיקר אני ממש כבר לא האמא שמחפשת פעילות אחר הצהריים בקניון לתינוק חייכן. תאמינו לי שהייתי כל אלו, ואף יותר, ונהניתי מכל רגע. היום כבר לא. חלאס, סיימתי. מיציתי. אני צוחקת ואומרת לילדים שהזדקנתי. שיש להם אמא מבוגרת ובהתאם לזאת אני מסרבת שהפלייליסט המוזיקלי יכלול את "אצא לי השוקה" ו"בייבי שארק". אני מנכסת אליי בחזרה את קולות הרקע בבית. לא טוב לכם? תקראו ספר בחדר, קרקס מדראנו עבר דירה. אם לפני שנה עוד התגעגעתי לעונת התינוקות שהייתה מנת חלקי, היום אני שומעת קול של תינוק בוכה ולוחשת לעצמי "איזה כיף שהוא לא שלי".
השבוע, כשהסתכלתי על חיוכי האימהות באמצע הקניון, שמחתי על ההזדקנות הזאת שלי. ועכשיו מה? אם נגמרה תקופה, משמע שתקופה חדשה עומדת בפתח. אני צריכה לקחת את הזמן להתבוננות פנימית על התקופה הבאה. אני צריכה ללמוד מחדש מה עושה לי טוב ומה מיותר בחיי. זו הזדמנות אמיתית לדייק את מה שנכון עכשיו למי שעומדת מולי במראה. שהיא כבר לא בעלת תשובה טרייה, אמא מטופלת בקטנטנים. השתניתי, התפתחתי, גדלתי והתעצמתי. מה נכון לאני החדשה?
ללמוד מהאימהות הקדושות
בגדול, אני לא סובלת כשאומרים לי "תלמדי מהאימהות הקדושות". בעיניי זה מתכון מדויק לכישלון, בכל פרמטר. מעבודת המידות ועד לתפילה ומעלת הוויתור. אני יודעת את נפש בהמתי. אני כנה ואמיתית עם מרחק שנות האור המפריד ביני וביניהן, מראש אני מוותרת על להיות דומה להן. אבל הפעם אחרוג מהכלל. הפעם אני מבקשת מכולנו להסתכל עליהן ולאמץ את מידותיהן. כל אחת מדמויות המופת הנשיות שהן אבני היסוד של העם שלנו הייתה קשובה לעצמה ופעלה לפי מה שהיה נכון ומדויק רק לה. היא לא ויתרה, לא אמרה "לא נעים", לא נעלה במגירה את הרגשות שלה.
שרה – כשדרשה מאברהם להרחיק את ישמעאל. רבקה – בבחירה שלה לסובב את המציאות כדי שיעקב יקבל את הבכורה. לאה - בעקשנות שלה לא להתחתן עם עשו ובמלחמה שלה להיות אהובה. רחל - הייתה קשובה ללב שלה שמעלתו היא ויתור, או בדרישה החד־משמעית שלה מיעקב להפוך לאמא. מרים – בעומדה מול אביה בדרישה שיחזור הביתה. אסתר – כשאמרה: אני פוחדת, למה עזבתני? חנה – בתפילותיה מתוך כעס. היא לא אמרה "אבלע את הכעס, אניח אותו בצד כשאני פונה לבורא". היא הייתה קשובה לעצמה והתפללה כשהכעס חלק ממנה. כולן שמו את עצמן בפרונט והיו קשובות למה שנכון להן ומשם פעלו. וגם אלה דברי אלוקים חיים.
בנשימה עמוקה ובלב מלא חשש והתרגשות, שחיים יחד בתוכי כרגע, אני פוסעת בעקבות האימהות הקדושות. אני הולכת לברר מה נכון ומדויק בשבילי לתקופה הבאה עליי לטובה, אי"ה. לכן הגיע הזמן להיפרד מהטור השבועי שלי בשמונה השנים האחרונות. יש בי צורך לשנות, ללמוד דברים חדשים, להתפתח למקומות אחרים. ומה שאני מאחלת לכם שתעשו, מה שאני מאמינה שצריך לעשות, אני צריכה גם לקיים. זה הזמן להיות קשובה לעצמי ולפעול בלי לתת לפחד לנצח אותי.
זמן לומר תודה
אני רוצה להגיד תודה ל'בשבע', על בית חם והרבה סבלנות. לדודו סעדה, לעמנואל שילה, לנעמה אלידע הכול־יכולה, לחגית רוזנבאום שמקבלת בחיוך את הטור בשעות לא שעות. לצוות המסור של העיתון על התנהלות רגישה - תמיד ידעתם שלא רק המחשבות והמילים מוגשות לעריכה, אלא שגם הלב שלי נמצא בפנים.
תודה לכם, הקוראים, שהכנסתם אותי ללב שלכם. ממש, לעומק. שהדברים מהלב שלי נפגשו עם הלב שלכם. שהכנסתם אותי לחיים הפרטיים שלכם. שביקשתם להתייעץ על הכול. שלום בית, חינוך ילדים, מעברי דירה, תזונה, בריאות, שמחות ולפעמים גם פרידות, גירושים ואבל. נתתם לי להיות חלק מהחיים שלכם כמו שהייתי בחייכם. תודה לאלפים שהכינו את המתכונים, ביקשו הבהרות וקנו את הספרים. תודה לכל אלו שביקשו אישור לצטט טורים בעבודות מחקר, בתזות ובדוקטורטים, בהרצאות ובעלוני קירוב. תודה לאלו שפרגנו ולאלו ששתקו כשלא בא להם לפרגן.
תודה לילדים שלי שידעו ש"ביום של טור" לא מדברים עם אמא. תודה לבעלי שערך כל טור לפני כולם. תודה לבורא עולם שכל יום קיבל את הבקשה שלי שהוא יפתח את שפתיי ופי יגיד תהילתו.
לתגובות:ayakremerman@gmail.com
***