שר החינוך מר יואב קיש היקר,
מזל טוב! היום מלאו שלושה שבועות להשבעת הממשלה שאתה חבר בה. המנכ"ל והעוזרים שלך כבר מתמקמים בכיסאותיהם, אני מניחה שאתה כבר עונה כשמישהו צועק במסדרון "היי אדוני, שר החינוך" (מישהו צועק את זה?) ושאתה כבר מחפש בקדחתנות מחליפה ליושבת ראש המזכירות הפדגוגית שהתפטרה.
קודם כול, ברכות! אתה מחזיק באחד התפקידים החשובים במדינת ישראל. לא, אין לו הילה של משרד נחשק והעשייה בו לא מעניקה כותרות, למעט מקרים של שערוריות או רפורמות. אבל האמת היא שאתה לא רק מוביל את אחד המשרדים הגדולים בממשלה, אתה אחראי על הדבר היקר לנו ביותר, יקר לפחות כמו הביטחון וביטחון הפנים. האוצר האמיתי, הילדים שלנו. המערכת שאתה עומד בראשה מחנכת ומלמדת את ילדינו במשך שמונה עשרה שנה. השנים החשובות והמעצבות בחייו של אדם. יש לה כוח לבנות ולגדל, ויש לה כוח להרוס. וכן, אנחנו יודעים שאתם רק השליחים ועלינו ההורים מוטלת עיקר האחריות, ובכל זאת. עיני מיליוני הורים, ילדים ועובדי הוראה נשואים אליך ואל צוותך.
כבר בטקס חילופי השרים הודעת שהמשרד עומד לשנות כיוון, שאתה עומד לבטל את הרפורמה בלימודים ההומניים ובבגרויות, שתצמצם פערים ושתהיה השר של כולם. הכרזות ראויות. ואחרי כל זה מונחת לפתחך הרבה מאוד עבודה. האתגרים בתחום שלך לא מחכים, חלקם מאיימים להטביע את כולנו. הראשון שבהם הוא האלימות.
אתה בוודאי שומע ורואה מה קורה בשבועות האחרונים ברחבי הארץ. בליל שבת האחרון חבורת בני שש עשרה חשמלו חייל וחרצו את ראשו בסכין יפנית בתל אביב. הוא ניסה להשכין שלום בוויכוח בין שתי חבורות, ואחת הקבוצות חזרה לנקום. שבוע לפני כן נרצח הנער נתנאל אהרון בן החמש עשרה מדקירות בראשון לציון. כמה ימים קודם הכו נערים בני חמש עשרה אדם מבוגר במוט ברזל משום שהעיר להם וצילם אותם משחיתים גן שעשועים. אם נלך עוד אחורה נגלה אירועים כאלה בנתניה, ברחובות ובקריית שמונה.
נכון, אתה לא השר לביטחון פנים. אתה לא יכול לזרז חקירות בנושאים האלה או להגביר את מערך הסיורים בגנים ציבוריים. אבל הנוער, שגם שותה יותר ומעשן יותר סמים בשנה האחרונה, זועק הצילו. הוא זקוק לעזרה ולהסברה, לטיפול ולחינוך לצד הרתעה. צריך לשלב ידיים עם משרדים נוספים ולבדוק מה עושים כאן ועכשיו. עוד לפני התווית משנה סדורה להנהגת המשרד, עוד בטרם קביעת האופק החדש בעבורו. כבר היום מבוגרים חוששים להעיר לנערים מתקוטטים, כי הם רוצים לחזור הביתה בשלום. האם בקרוב מורים יפחדו להעיר לתלמידים?
גם להורים יש תפקיד
אחרי תוכנית החירום הזאת, יש עוד כמה דברים שצריכים להתבצע באופן דחוף בזירת החינוך. קיבלת לידיך נושאת מטוסים שמתחילה לטבוע, שסובלת מבריחה מסיבית של אנשי מקצוע, בלי עתודות ראויות לשנים הבאות. ודווקא מכיוון שהגעת למשרד בלי הצהרות בומבסטיות (תודה על זה), אספתי בשבילך יעדים מאנשים שעובדים במערכת כבר שנים. הם נמצאים בתפקידים שונים, מבכירים מאוד דרך דרגי מנהלה ועד לגננות ומורים בשטח. אלה אנשים שמכירים את המערכת לפניי ולפנים. הם עובדים יום יום, שנה אחרי שנה, עם ולמען הילדים והנוער. הם לא התקשו למצוא את המטרות הראשונות במעלה, הם מרגישים אותן אותם יום יום.
ראשית לכול, אל תיגע. אחרי שביטלת את הרפורמה שהייתה הטלטלה האחרונה במערכת, תן לה להסתגל למצב החדש־ישן, ומכאן תשדר רק יציבות. אל תחפש רפורמה חדשה, אל תמציא סטארט־אפ חדש, או אקזיט. המערכת זקוקה יותר מכול לאמון, להמשכיות, להרגיש שהיא מהלכת על קרקע מוצקה. היא עדיין מלקקת את הפצעים מהקורונה, תשאל את המסגרות ההולכות וגדלות שמטפלות בילדים נושרים, תיפגש עם הפסיכולוגים, המנהלים והמחנכים. כולם זקוקים לתנאים טובים יותר לבצע את עבודתם, אבל לא לשינוי במהות העבודה. לא לגעת בפדגוגיה. לא בקרוב.
שנית, הכנס את היד עמוק עמוק לכיס ותשקיע בהקטנת הכיתות וגני הילדים. מעשה החינוך הוא לא רק הנחלת החומר הנלמד, שגם אותו קשה מאוד לעשות בכיתות מתפקעות מתלמידים. השליחות האמיתית של המורים היא היכולת לגעת בנפש התלמיד, להביט לו בעיניים, להכיר אותו לעומק, לראות במה הוא מתקשה והיכן אפשר לקדם ולסייע. כל זה בלתי אפשרי בכיתות גדולות ובגנים גדולים, שמכילים ילדים ברמות שונות עם קשיים שונים.
חשוב לא פחות לחזק את ההון האנושי. כן, שים רגע בצד את התדמית של ארגוני המורים ותביט על השליחים שלנו, מורים, גננות, מנהלים וסייעות, בהערכה עמוקה. הערכה שתתבטא בטיפוח שלהם, ממש כמו שעושים בהייטק. החל ממשכורות גבוהות, המשך בהפחתת ביורוקרטיה ומשימות שלא מאפשרות להם לנשום וגורמות לשחיקת יתר ועד למתן עצמאות ואוטונומיה. כן, פשוט לסמוך עליהם. וגם, חשוב להשקיע בהכשרה. להפוך את סייעות הגנים והחינוך המיוחד למקצועיות. לא היום, אתמול.
יעד רביעי וקריטי הוא המבט לעתיד. בניית עתודות ראויות. בדיקה מעמיקה של הסיבות שבעטיין לא הולכים ללמוד היום הוראה וחינוך לגיל הרך וטיפול מיידי בחסמים. הילדים הולכים ונהיים מורכבים. הם מורגלים למסכים ומכורים למתוקים, ועם זה הגננות והמורים מתמודדים, אבל מנגד לא נכנס כוח הוראה חדש, ומי שנכנס פורש אחרי מעט שנים. לא רחוק היום שהסף היחיד לחינוך הילדים בגן ובבית הספר יהיה דופק. מוסדות חינוך רבים כבר נמצאים שם.
ובכן אדוני, זו רשימה התחלתית. אפשר להוסיף לכאן שמירה על החינוך הממלכתי מול החינוך הפרטי ההולך ומתחזק, כדאי להוסיף הקפדה על מינוי בעלי מקצוע שיוכלו לקדם את המשרד, אבל בעת הזאת נדרשת האזנה עמוקה לאלה שנמצאים שם כבר שנים ולסייע להם לחלץ את העגלה מהבוץ. אני בטוחה שתמצא שותפים נפלאים. מורים לחיים.
ולנו ההורים אוסיף מילה: אפשר לזרוק הכול על השר ולהגיד שעשינו את שלנו, הרי בסוף אנחנו לא מנהלים תקציבי ענק ולא מתווים מדיניות. אבל האמת היא שלכל אחד מאיתנו יש גם אחריות מול הגננות, המורים והמנהלים של ילדינו. אנחנו יכולים להתנהל אחרת. בסובלנות, בכבוד ובהערכה. אני לא מתכוונת למתנה ביום המורה או לברכה מפונפנת בסוף השנה, אלא ליומיום מורט העצבים. זה אומר לא לשלוח מסרונים בשעות לא שעות, לא להרים את הקול, לא לדרוש מהמורים להיות כל יכולים, לא לתלות בהם את הקשיים שלנו ושל הילדים. וכן, לזכור לומר מילה טובה. זה לא צעד גדול, אבל הוא חשוב, ובעיקר - זו החובה שלנו מול מי שעוסק בחינוך ילדינו יום יום, שעה שעה. לא נעים לומר, מי שעושה את זה לא פעם במקומנו.
לתגובות:ofralax@gmail.com
***