מלחמת אחחחים

כבר שבועיים טוחנים פה את המוח על מלחמת אחים כן או לא, מה נלבש למלחמת האחים, מה נאכל במלחמת האחים, באיזה צד נהיה במלחמת האחים ולאן נברח כשכבר לא תהיה לנו מדינה בגלל מלחמת האחים. ואני אומר: חפרתם, תרגיעו. לא תהיה מלחמת אחים. כי היא כבר כאן.

מי שעדיין טוען שמלחמות כבר לא קורות בחורף הוא או סי היימן, או מישהו שלא ראה את הקרבות העיקשים שניטשים ביני ובין היתושים. כן, בחורף.

הכול התחיל כשלילה אחד התעוררתי בגלל זמזום טורדני ליד האוזן. את הזמזום הזה אני מכיר היטב מלילות הקיץ הקשים, אבל הוא בכל זאת נשמע לי מוזר כי אני די בטוח שכשהלכתי לישון עדיין היה חורף. נים ולא נים פקחתי את העיניים והסתכלתי בשעון. הוא הסתכל עליי במבט של מה אתה מפריע לי באמצע הלילה. ביקשתי סליחה וחזרתי לישון בשקט. זאת אומרת, עד שהזמזום המעצבן העיר אותי מחדש שתי דקות אחר כך.

"זה שום דבר", הרגיע אותי מוחי היגע, "אתה בסך הכול חולם שתוקף אותך יתוש".

"איך אתה יודע שזה חלום?" שאלתי.

"כי אין יתושים בחורף", אמר המוח, "וחוץ מזה אני מוח, אני חכם".

בינתיים הזמזום התגבר והגיע לסירוגין מאוזן ימין ומאוזן שמאל. יש לי תחושה ששמעתי אותו אפילו מהסנטר, אבל בזה אני לא לגמרי בטוח. גם המצח התחיל פתאום לכאוב לי.

"אחחח", שפשפתי את המצח, "מה קרה?"

"עקץ אותך יתוש", ענה המוח הכול־יודע.

"בחלום?"

"לא, במציאות".

"אבל אמרת שזה חלום".

"טעיתי".

"איך טעית? אתה מוח, אתה אמור להיות חכם!"

"בסדר, אבל אני המוח שלך".

זה הסביר הרבה דברים, אבל לא את השאלה על היתושים והחורף שהמשיכה לנקר בי. זאת אומרת לזמזם. ולעקוץ. כלומר בינתיים הבנתי מה פשר הכאב הזה במצח. אבל איך הוא הגיע לכאן באמצע החורף?

"מי?" שאל המוח שלי, שלא מצטיין בהבנה מהירה גם כשהוא לא במצב ישנוני.

"היתוש", מיששתי את המצח ההולך ומתנפח.

"יתושה", תיקן השוביניסט השכלתן, "יתושים לא עוקצים".

אין שכל אין דאגות, חשבתי בתסכול, אבל המוח קרא את מחשבותיי. "דווקא יש דאגות", הוא אמר, "יש יתושה בחדר. מה היא עושה פה בחורף?"

"לא יודע", מלמלתי, ואז אשתי התעוררה ושאלה עם מי אני מדבר באמצע הלילה.

"עם אף אחד", נאנחתי.

"דיברת איתי?" קפץ האף בבהלה.

"לא, יא סתום", אמרתי לאף, שבאמת נסתם מדי פעם בגלל הקור, מה שמעורר ביתר שאת את השאלה שהציקה לי לגבי היתושה והחורף, אם כי מי שבאמת הציקה לי הייתה היתושה שהמשיכה לחוג סביבי ולזמזם מזימות מקפיאות דם, כפשוטו.

היתרון הגדול של החורף הוא שבניגוד לקיץ, אפשר להתכסות בשמיכה עבה כך שהיתושה לא יכולה לעבור. החיסרון הוא שאת הראש צריך להשאיר בחוץ, אחרת קשה לנשום וגם ככה האף סתום. ולא רק הוא. אם אני מכניס את הראש לתוך השמיכה אני מסתכן בחנק. אם אני מוציא אותו אני חוטף את החדק. של היתושה.

אחרי סבב הזמזומים החמישי החלטתי שדי לכיבוש. זה הבית שלי, זה החורף שלי, והכובשת המזמזמת לא אמורה להיכנס אליו. לבית, אני מתכוון. גם לחורף. איך היא בכלל מצליחה לעוף בקור הזה? היא לא אמורה להיות עכשיו בשנת חורף? ומה הקטע הנבזי של "אם אני לא ישנה, אף אחד לא יישן פה"?!

ניערתי מעליי את השמיכה, קמתי, הדלקתי את האור וסרקתי את הסביבה. לא הייתה שם שום יתושה.

"אמרתי לך, סתם חלמת", אמר המוח.

"כן? אז מאיפה העקיצה במצח?" העפתי לו כאפה, מה שרק הגביר את הכאב הצורב ממילא.

כיביתי את האור וחזרתי לישון. גם היתושה חזרה. קמתי, הדלקתי את האור. ואז ראיתי אותה, עומדת על הקיר במצב קפוא, אולי כדי שלא אבחין בה, אולי בגלל הקור.

"זה הסוף שלך", סיננתי בשפתיים קפוצות, הרמתי את היד והנחתתי מכה איומה על הקיר. היתושה הספיקה בינתיים להמריא ולגחך אליי מהתקרה. עכשיו כאבו לי גם המצח, גם המוח וגם היד. והשכנים מהצד השני של הקיר שדפקו עליו במחאה. גם אשתי התעוררה ושאלה מה נראה לי שאני עושה.

"צד יתושי חורף", עניתי בכאב, "אחחח".

"אין יתוש בעולם כלל", היא אמרה וביקשה שאכבה את האור.

המוח שלי דווקא טען בתוקף שאם יש בחורף ענבים ומלונים ואפילו מלחמות אז למה שלא יהיו יתושים, אבל זה המוח שלי אז אל תחפשו היגיון. מאז, מדי לילה בלילו – לא תמיד, רק כשאני מנסה לישון – מזמזמות לידי היתושות כמו מל"טים איראניים בשדות הקטל של אוקראינה. ואז אני מתעורר, פולט "אחחח" כואב וממשש את מקום העקיצה, בדרך כלל הלחי או המצח, אם כי לעיתים הן מצליחות להכאיב גם באיזו פיסת כף יד ששכחתי בטעות מחוץ לאזור המוגן של השמיכה.

עכשיו יש שתי אפשרויות. הראשונה – להתעלם, להיעקץ ולהתעורר ב"אחחח" כואב. השנייה – לקום, להדליק את האור ולגלות שכל היתושות נעלמו בלי להשאיר זכר. ובאמת למה שישאירו זכר אם הן בעצמן נקבות. אז אני מכבה את האור והן שוב עטות עליי, מזמזמות, עוקצות, ואני מתעורר ב"אחחח" מתסכל במיוחד. ככה כל הלילה – הן מזמזמות, אני משיב מלחמה, בסוף הן אלה שעוקצות אחרונות ואני מוצא את עצמי משפשף את המקום הכואב ואומר לעצמי אחחח, אחחח, אחחח. ממש מלחמת אחחחים. כן, בחורף.

סימטריה דמוקרטית

ממה שהצלחתי להבין עד עכשיו, הטענות של השמאל נגד הרפורמה של יריב לוין הן כאלה:

1. לא אמרתם לפני הבחירות שזה מה שתעשו.

2. זה צעד קיצוני שמצריך הסכמה, או לפחות משאל עם.

3. לימין יש בכנסת רוב מקרי שהושג רק בגלל שמרצ לא עברה את אחוז החסימה.

4. כל מה שהמפגינים עושים הוא קדוש, כולל נאצות, חסימות כבישים והשוואות בוטות לגרמניה הנאצית.

ומכיוון שבקיץ הקרוב ימלאו שלושים שנה לפרוץ הסכמי אוסלו לחיינו (איך הזמן רץ כשפיגועים), אין לי אלא להסיק שהשמאל צודק לחלוטין. אז נכון, רבין לא אמר מראש שהוא יעשה הסכם עם אש"ף ויהיה מוכן לוותר על הגולן (הוא אמר את ההפך אבל למה להיתפס לקטנות). נכון, זה היה צעד קיצוני ששינה את פני המדינה ונעשה ברוב דחוק שהושג בגלל שמפלגת התחייה לא עברה את אחוז החסימה. וכן, שלטון השמאל זרק לכלא מפגינים שחסמו כבישים, סגר את ערוץ 7 ועד היום מאשים את הימין בהסתה בגלל סוכן שב"כ שהפיץ כרזה מחליאה של רבין במדי אס.אס.

אה, וכל מפלגות הימין אמרו בפירוש לפני הבחירות האחרונות שזאת התוכנית. לעומת חבורת אהרן ברק, שביצעה מהפכה שיפוטית בלי להודיע ובלי לבקש הסכמה מאף אחד.

אבל היי, זה לא אותו דבר.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***