אצלנו בבית כל מה שקורה כבר רמוז בכתובים, ככה שלא הופתעתי כששעתיים אחרי שקראנו בתורה את הפסוק "של נעליך מעל רגליך" בשבת האחרונה, עדכנה אותי אשתי שחייבים לקנות ליעקבין הבכור נעליים חדשות. אשתי טענה שסמיכות האירועים לא מאוד מרשימה, כי היא אמרה לי את זה כבר לפני חודשיים. כנראה שהיא אמרה את זה בדיוק בשבת שבה הפטרנו "וקולה לא יישמע".
בואו נתקדם.
היעקבין הבכור הבהיר לי שהוא רוצה נעל כדורסל שהיא פירמה, משהו שאפשר לצאת איתו מהבית בנפש חפצה ובפסיעות גסות לא עלינו. היעקבין המסכן כנראה עדיין לא הפנים לאיזו משפחה הוא נולד. אני עוד זוכר את עצמי בגילו, מבקש מאבא שלי לקנות לי נעלי ספורט שהן פירמה. אבא שלי לא היסס לרגע, הלך איתי לחנות הנעליים השכונתית ורכש לי זוג נעלי 'סטרייק' חשודות. איזו פירמה זו סטרייק, אתם שואלים? ובכן, אם אתם שואלים אז שפר עליכם מזלכם. סטרייק, ומי שמכיר מסתמא נצרבה בו הטראומה, הייתה זיוף של נעלי נייק. גם להן היה סמל כזה של וי ו... זהו. זה כל הדמיון.
שלא כמו נייק, חברת סטרייק יצרה למעשה גרביים עם סוליה. לימים חוקרים יחשפו שמדובר בחוליה האבולוציונית החסרה בין הסנדלים התנ"כיים ובין נעל הספורט המודרנית.
ותנו לי לספר לכם שלהסתובב עם נעלי סטרייק ברעננה לא היה הדבר הכי מקדם חברתית שאפשר לעשות בחיים. בכל מקום שבו הייתי, נעלי הסטרייק שלי הותירו חותם. כפשוטו. הן פשוט היו מתפרקות תוך כדי הליכה. הייתי דש אותן בעקביי במלוא מובן המילה, עד שיום אחד הגעתי הביתה והן פשוט התפיידו לחלוטין מרגליי.
בסופו של דבר אמא שלי שמה לב לנעליים שלי שמתפוררות כאילו ת'אנוס בכבודו ובעצמו נקש באצבעו וכיוון בליבו להוציא אותן מן העולם, והחליטה לנסות כיוון אחר ולקנות לי נעליים שהן פירמה.
אבא שלי התנגד אבל אמא שלי הנעלה, נעלה נעלה, נעלה את בעלה מחוץ לבית עם הילד עד שיחזור עם נעליים הגיוניות. בדרך לחנות הנעליים סיפרתי לאבא שלי מה המחיר החברתי שאני משלם על ההשקפות הכלכליות המפוקפקות שלו והוא החליט, באקט שנוגד כל עצם יקית בגופו, לזרום איתי.
נכנסנו לחנות הנעליים וניגשנו ישר למדפים של הביוקר. המוכר שראה את הנולד הגיש לאבא שלי כוס מים צוננים וטפח על מצחו עם ממחטה רטובה כדי לנסות להוריד את החום.
אני שמתי את עיניי על נעלי 'נייק' חדשות, כשהמוכר הצעיר והמגניב הפנה את תשומת ליבי לפירמה חדשה בשוק: 'אקטיב'. ואם אתם לא מכירים את הפירמה אני לא מופתע, הייתה להן הבלחה קצרה מאוד בארץ אבל אני, בר מזל שכמותי, הספקתי ליפול בפח.
"לנעליים האלה יש קפיצים מיוחדים", פיתה אותי המוכר ואני פנטזתי איך אני ממריא מעל כולם במשחק הכדורסל הקרוב, מטביע כמו וינס קרטר בשעתו.
אמרתי לאבא שלי שהולכים על האקטיב. לא אשכח את הרגע הזה. יעקביני האב שילם 300 שקלים על הנעליים הללו. הון עתק שאפשר היה לקנות בו חמישה זוגות סטרייק ועוד להישאר עם עודף לרכישת נעלי אגיגס מפנקות.
במשחק הכדורסל שאחרי הרכישה לא הטבעתי כמו וינס קרטר בשעתו, אפילו לא כמו וינס קרטר הפנסיונר של ימינו. הקפיצים הללו לא עשו כלום.
טוב, זה לא לגמרי מדויק. משהו אחד הם כן עשו. הם חרקו. אוי, איך שהם חרקו.
יומיים אחרי שקנינו את הנעליים, שמתי לב שכולם יודעים מתי אני עומד להיכנס לחדר. כל צעד שהלכתי לווה בצליל "קרכצן" כזה שנתן תחרות רק לקרכצן בלב של יעקביני האב בכל פעם שהוא נזכר כמה שילם על המפגע הסביבתי הזה.
כל תנועה קלה גרמה לחריקת הקפיצים. כל כך התפדחתי מהרעש, ששנתיים לא התנדנדתי בשמונה עשרה. אני אפילו לא צוחק. הן היו רועשותתתתת. וכאילו להכעיס, מלבד החריקות הנעל הייתה מטורפת! העמידות שלה הייתה ביחס הופכי לקולניות שלה. לא היו נעליים איתנות ממנה. יכלה הזמן והמה לא יכלו.
ואני, כמה קיוויתי שהן יתפרקו כבר. רציתי להתפלל על זה אבל כאמור, חששתי להתנדנד.
לבסוף דרכתי בטעות על מסמר והסוליה נוקבה בתאונה שעד היום יעקביני האב חושד שהייתה מבוימת, ובצדק.
אז למרות שמעשה אבות סימן לבנים, החלטתי שהבן שלי לא צריך לעבור את התלאות שאני עברתי בחיפושים אחרי נעל שראויה לדרוך בקהל וגם לא חורקת כמו בית רדוף רוחות בסערה. אז פינינו לנו אחר צהריים וביקרנו בלא פחות מחמש (!) חנויות נעליים, כדי לוודא שהיעקבין מקבל בדיוק את זוג הנעליים שהוא רוצה. אלא שאז התברר שאת הזוג שהוא בדיוק רוצה אין במידה שלו, אז הלכנו על הזוג השני שהוא הכי רוצה. לא סוף העולם.
הוא חזר למחרת מבית הספר והזדרזתי לשאול אותו איך החברים הגיבו לנעליים החדשות. הוא אמר שהתגובות באמת היו טובות ושגם הנעל עצמה באמת נוחה, אבל שלחבר אחר יש נעל חדשה שנראית הרבה יותר מגניבה ושאפילו "יש לה קפיצים".
חייכתי אליו באושר. "תן לזה יומיים".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***