שאלה: קשה לי מדוע כתבת בפניני הלכה שמצד ההלכה אין איסור לאכול בשר עם דגים, ורק על פי המנהג אין נוהגים לאכול בשר ודגים.
והלא ידוע שאסור לאכול בשר עם דגים מפני הסכנה שבדבר, וכיצד אפשר לבטל את האיסור? ואומנם ביססת את דבריך על חוות דעת של רופאים שסוברים שאין באכילת בשר עם דגים סכנה, אולם ממתי פוסקים הלכה על פי רופאים?!
תשובה: כידוע, בכל פסיקה מחודשת עולה השאלה: מדוע עד כה פסקו אחרת? בדרך כלל התשובה היא שהשתנתה המציאות. וככל שהדין שבאים לשנות הוא מוחלט יותר, כך נטל ההוכחה שהמציאות אכן השתנתה גדול יותר. בשאלת בשר ודגים, לכאורה אין שום ראיה שהמציאות השתנתה. הטענה היחידה היא שחוכמת הרפואה כיום אמינה יותר, ולכן אפשר לסמוך עליה יותר. אולם נראה שטענה זו אינה חזקה, משום שכל דור בטוח שהמדע בימיו הוא "הצעקה האחרונה", ופעם אחר פעם המדענים מתבדים. כך, כשם שאנו בטוחים ברפואתנו היום שהיא מפותחת ואמינה, מסתבר שבדור הבא יתברר שבדברים רבים רופאי זמננו טעו. אם כן, כיצד אפשר לסמוך על הרופאים שטוענים כיום שאין סכנה באכילת בשר ודגים?
האיסור שנוי במחלוקת אמוראים וראשונים
כדי לבאר את דבריי בפניני הלכה (כשרות לו, ד), אציג את הסוגיה על כל צדדיה.
בגמרא (פסחים עו, ב) מבואר שלדעת מר בר רב אשי אסור לאכול דג שנצלה עם בשר באותו תנור, משום שהדבר קשה לריח הפה ולצרעת. מנגד, לדעת רבא מפרזיקיא מותר לאוכלם יחד.
למעשה, כמה ראשונים כתבו שיש לחוש לדעה המחמירה ולאסור אכילת דג עם בשר, משום שהדבר מסוכן (רא"ש, מרדכי, סמ"ק, או"ה הארוך).
אולם מנגד, רוב הראשונים לא הזכירו שיש איסור לאכול דג עם בשר. לא זו בלבד, אלא שכתב הרמב"ם במפורש (מאכ"א ט, כג): "דגים שצלין עם הבשר – אסור לאוכלן בחלב", הרי שמותר לאכול דגים שצלו עם בשר. וביארו הפוסקים, שמתוך לימודיו וניסיונו כרופא הסיק הרמב"ם שאין בכך סכנה, וממילא אין איסור לאכול יחד דג ובשר (שו"ת חת"ס יו"ד קא).
הרי שדין אכילת בשר עם דגים שנוי במחלוקת אמוראים וראשונים.
רוב ככל האחרונים החמירו מפני חשש הסכנה
כיוון שמדובר במחלוקת, ולפי הדעה המחמירה אכילת בשר עם דגים עלולה לגרום לצרעת, רוב ככל האחרונים חששו לסכנה שבכך ואסרו זאת. וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד קטז, ב): "צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד, מפני שקשה לצרעת". אומנם אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, הרב אברהם אבלי הלוי גומבינר, בעל פירוש 'מגן אברהם' (או"ח קעג, א), כתב שאפשר שבזמן הזה "אין סכנה כל כך", וכפי שמצינו בכמה דברים שהיו נחשבים כמסוכנים משום רוח רעה ועכשיו "אינו מזיק דנשתנו הטבעיות וגם הכול לפי טבע הארצות", וסמך על דברי הרמב"ם שלא אסר זאת.
אומנם כאמור, רוב ככל האחרונים חששו לסכנה שבכך. ואף שרופאי זמנם לא הזהירו מאכילת בשר ודג, מאידך גיסא גם לא יכלו להתחייב שאין באכילתם סכנה, שכן דעת הרופאים נשענה על הערכות, מסורת וניסיון אישי, ולכן היחס לעמדת הרופאים היה שצריך לחשוש לה אבל אין לקבלה בוודאות, וממילא לא יכלו לסמוך עליהם ולבטל את חשש הסכנה שבאכילת דגים ובשר.
השינוי במעמד המדע בדורות האחרונים
אולם כיום מדע הרפואה, כמו שאר המדעים, נשען על מחקרים שיטתיים שנבדקים במקומות שונים בעולם, תוך החלפת מידע בין כל מרכזי המחקר והרפואה, ולכן העמדות הרפואיות נחשבות מבוססות יותר. ואולי גם כמו שכתב ה'מגן אברהם', השתנו הטבעים, שבעבר היו מצויים חיידקים מסוימים בבשר ובדגים שבעירובם יחד גרמו מחלות, וכיום, כיוון שאינם מצויים, בטל האיסור.
בכל אופן, כיוון שכיום מוסכם על כל הרופאים שאין באכילת דג עם בשר סכנה, וגם בגמרא הדבר שנוי במחלוקת, וגם הראשונים נחלקו בזה, ורבים מהם ובראשם הרמב"ם סברו שמותר לאכול דג עם בשר – אי אפשר לומר כיום שיש איסור הלכתי לאכול בשר עם דגים.
החלוקה בין הלכה לרפואה
ואין לטעון שיש בכך הפרה של איסור חכמים, מפני שלא מסיבות הלכתיות אמרו חכמים שיש להימנע מאכילת בשר עם דג, אלא רק מפני שהיו רופאים שאמרו שיש בכך סכנה. וכיוון שמצווה לאדם לשמור על בריאותו, המחמירים הורו לשמוע בקולם, עד שבמשך הזמן נהגו בכל הקהילות לחשוש לכך. שכן כל עוד לא יכלו הרופאים לומר בוודאות שאין סכנה באכילת בשר עם דגים, המחמירים נשארו באיסור. אך כיום, שכל הרופאים סוברים שאין בכך סכנה, אין איסור. "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" – הרופאים אסרו והם שהתירו.
ואומנם החתם סופר העלה אפשרות שאיסור זה נחשב כדבר שנקבע במניין שאין לבטלו. ויש סוברים שיש לקיים את האיסור שמא היו לו טעמים נוספים שלא הוזכרו (עי' בדעת כהן סי' נה). אולם כיוון שלדעת רוב הפוסקים האיסור מחמת סכנה בלבד, כאשר מתברר שאין סכנה – בטל האיסור.
וכשם שבטל האיסור לשתות משקים מגולים במקום שאין מצויים נחשים (שו"ע יו"ד קטז, א). קל וחומר במקרה זה, שיש אמוראים וראשונים שסברו מעיקרא שאין סכנה באכילת בשר עם דג. לפיכך הלכה כרמב"ם ודעימיה, שאין איסור לאכול דג עם בשר.
במצב כזה, נראה לי שאין אפשרות לכתוב ש"אסור לאכול בשר עם דגים מפני שיש בכך סכנה", ואם הייתי כותב כך הייתי חוטא בכתיבת דבר שאינו אמת.
אומנם המנהג להימנע מכך
אומנם מנגד, אי אפשר לכתוב שהואיל ואין סכנה באכילת בשר עם דגים אפשר לאוכלם ביחד, שכן אחרי שבמשך דורות רבים נהגו ישראל שלא לאכול בשר ודגים יחד, ההפרדה ביניהם הפכה לאחד מסימני ההיכר של המטבח היהודי ונימוסיו. לפיכך כתבתי שאומנם אין איסור הלכתי לאכול בשר עם דגים, אבל מצד המנהג רגילים להקפיד שלא לבשל בשר עם דגים, ולא להגיש בשר ודגים על צלחת אחת.
וכאשר רוצים לאכול מנה של דג ומנה של בשר, מכינים מזלג, סכין וצלחת נפרדים לכל מנה, ובשעת הצורך מקנחים אותם במפית או בלחם לפני אכילת המין השני, או מנקים את המזלג והסכין בעזרת הפה, כדי שלא יתערבו שאריות מין אחד עם המין השני. ואם נותר על האצבעות רוטב ממין אחד, שוטפים אותן או מנגבים אותן במפית. כמו כן שותים דבר מה בין אכילתם (שו"ע ורמ"א קטז, ג; פרי תואר ד).
שלוש שאלות על הטור הקודם
שאלה: בטור של השבוע שעבר, הרב מחה על פגמי מערכת המשפט שדנה לפי חוקים לא יהודיים. א) הרב עצמו כתב שעדיין אין בידי חכמי ישראל הצעה מוכנה למערכת משפט כוללת למדינת ישראל ולכלכלה ולחברה בימינו, אם כן, כיצד היו יכולים לפתור את כל הבעיות שנמנו בטור על ידי המשפט העברי?
תשובה: גם כשאין עדיין הצעה מפורטת למערכת המשפט, אם היה ברור שערכי התורה שציוותה על יישוב הארץ ובניין האומה הם הבסיס המוסרי של מערכת המשפט, ממילא בית המשפט היה נמנע מלקבל החלטות שסותרות באופן בוטה את הערכים הללו, והיה מאפשר לנהל את חיי המדינה באופן שיחזק את זהותה היהודית הלאומית.
ב) האם הרב מעוניין להחליף שליטה של "מיעוט נאור" חילוני־שמאלני ב"מיעוט נאור" של רבנים שידונו לפי התורה?
תשובה: אכן יש בטענתך אמת – אין מקום לכפות את דין התורה על ציבור שאינו מעוניין בכך. וכן למדנו בתורה, שעם ישראל קיבל את התורה בברית, ובכך התחייב בכל משפטיה. כך היה תחילה במעמד הר סיני באמירת "נעשה ונשמע". אולם לא הסתפקו בכך, ולכן חזרו לקבל את התורה בברית בערבות מואב, בסוף ימי משה רבנו. ועוד ציוותה התורה שיחזרו לקבל אותה בברית לאחר כניסתם לארץ במעמד שבין הר גריזים להר עיבל. מעמדים דומים לכך היו גם בימי עזרא ונחמיה. וכך צריך שיהיה בימינו.
בכל אופן, הערכים היהודיים הלאומיים המוסכמים על רוב הציבור חייבים לבוא לידי ביטוי במערכת המשפט. וכאשר מערכת המשפט פועלת על פי הנחות היסוד של משפטי העמים, תוך התעלמות מהאידיאלים המיוחדים של העם היהודי ותורתו, שעליהם מסרו יהודים במשך דורות את נפשם, ואף בדורות האחרונים יהודים רבים חירפו נפשם על קיבוץ הגלויות והקמת המדינה היהודית ובניינה – אם מערכת המשפט מתעלמת מכל זה, הרי שהיא עושקת את עם ישראל מנכסיו הרוחניים והארציים. את זה מוכרחים לשנות.
שאלה: כיצד ניתן למחות על כך שהשופטים ממנים את השופטים הבאים, בעוד הדיינים והרבנים מתמנים בעצמם על ידי רבנים לפי מפתח מפלגתי – שליש לאלה ושליש לאלה, ואף כל שליש מחולק לפי החוגים השונים, ובסופו של דבר הם אלה שפוסקים בשאלות חשובות מאוד לחיי כלל האזרחים, דוגמת נישואין וגירושין, תשלומי מזונות וגיור?
תשובה: אכן מצאת מקום חרפתנו. היה ראוי שהרבנים והדיינים ייבחרו לפי מעלתם התורנית ורצון הציבור, ופחות על פי שיקולים פוליטיים ומפלגתיים. אולם מאידך, למרות הבעיה שבכך, אחרי הכול, אילו שופטי בית המשפט העליון היו נבחרים כמו הדיינים והרבנים, לפי מפתח מפלגתי – היו מייצגים באופן נאות יותר את ערכיו של כלל הציבור.
לשאלות הלכתיות: [email protected]
***