חתום בנשיקה
אני אוהב להתפלל מפעם לפעם בבית כנסת אחר, בקהילה אחרת שאינני מכיר. לפעמים מקום אחר פותח לי משהו חדש בתפילה, לפעמים מגלה לי עולמות חדשים. אני אוהב מאוד להיכנס בדרך מפה לשם אל איזה יישוב שאינני מכיר בצד הדרך, להתפלל שם מנחה וערבית, להקשיב לדרשה שבין לבין, לפגוש את התורה במנגינה אחרת.
השבת נפלה בחלקנו הזכות להתארח אצל קרובי משפחה בהדר גנים ולהתפלל בקהילת 'יחדיו' שמנהיג בדרכו הקסומה הרב אייל ורד, היקר לי מאוד.
בכניסה לבית הכנסת אמר לי הבן שלנו: "תראה את זה!" על הקיר הייתה תלויה מעין הכרזת חזון קהילתי ממוסגרת, בסגנון מגילת העצמאות ובמילים שעשו לי חשק באותו רגע להצטרף לקהילה:
"בס"ד,
לפיכך נתכנסנו אנו חברי קהילת יחדיו, ביום חגנו, י"ח אלול ה'תשע"ח, יום העשור להקמת קהילתנו, ובתוקף דיבוק החברים ומחויבותנו לדבר ה' – באנו להצהיר כי נשתדל ככל יכולתנו להתקדם בעבודת ה'. להתפלל תפילות משמעותיות, ללמוד וללמד תורה, לאהוב את כלל ישראל, לקבל כל אחד בסבר פנים יפות ולסייע לפרט ולכלל. מתוך ביטחון בצור ישראל, הוא הנותן כוח לעשות חיל.
באנו על החתום, חברי קהילת יחדיו".
ואכן מתנוססות שם חתימות של בני ובנות הקהילה.
עוד לא נכנסתי להיכל התפילה וכבר ידעתי שבמקום כזה אני רוצה להתפלל. חשבתי לעצמי על הרגע שבו חתם חבר קהילה על כתב החזון, כמו חתימה על חוזה שחורג הרבה מעבר לגבולות החומר. היד שלי הייתה רועדת אילו הייתי מתבקש לחתום. רועדת מכובד האחריות, אולי משמחת ההשתייכות.
חשבתי לעצמי כמה מיוחד לגדל ילד בקהילה כזאת, כשהדבר הראשון שהוא פוגש בכניסה לבית הכנסת הוא חתימת הוריו על הצהרה כי ישתדלו ככל יכולתם להתקדם בעבודת ה'. איזו מתנה. אחר כך הסתכלתי מהחלון וראיתי את מגדלי המגורים בני שמונה עשרה הקומות שמקיפים את בית הכנסת. נזכרתי בגמרא שמזהירה: "כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרבה". נזכרתי בהסבר הרב קוק על כך שבית הכנסת חייב להיות גבוה מכל בתי המגורים כדי להבהיר מהיכן שואבים החיים את משמעותם. הדרכה הלכתית מעשית ביישובים של פעם שיש בהם לכל היותר וילות בנות שלוש קומות, אבל מול גורדי השחקים האלה – מה עושים? ואז הבנתי טוב יותר את ההצהרה של חברי הקהילה. מבחינה פיזית בית הכנסת מן הסתם נמוך מביתם, אבל בחתימתם הגביהו אותו מעלה מעלה. עכשיו אפשר לשאת שוב עיניים אל בית התפילה ולקחת ממנו רוח חיים הביתה, משל היה המגדל הגבוה בכל השכונה.
כל קהילה צריכה הצהרה כזאת, חשבתי לעצמי. אולי לכל קהילה מתאימה הצהרה אחרת, אבל הרגע שבו אתה מנסח לעצמך מה הסיפור שמביא אותך שלוש פעמים ביום אל המקום הזה חשוב מאין כמוהו. אולי לא רק בפתח בית כנסת, הרי כל בית צריך בפתחו איזו מגילת חזון שכזאת בכניסה, כל משפחה צריכה. אחר כך חשבתי לעצמי שיש כזאת: המזוזה. אומנם כתב ההתחייבות מכוסה מן העין, אבל בכל פעם חותמים בנשיקה.
מעיל אופנתי
התפילה עמדה בהתחייבות המתנוססת בכניסה, אווירה של קדושה ושירה בדיבוק חברים. עלוני השבת המתינו בענווה בחוץ והשאירו מקום למפגש אדם עם בוראו, כמו פעם לפני שערבוב לא מובן בין דברי תורה, הזדמנות נדל"נית ושיט כשר למהדרין השתלטו על בתי הכנסת.
כשפתחו את ההיכל להוצאת ספר התורה הבחנתי בספרי התורה שבארון. הם היו מסודרים בשתי קומות. בקומה התחתונה משמאל ספר תורה ספרדי ולימינו שלושה ספרי תורה אשכנזיים שנתרמו בשנים האחרונות. מעליהם שני ספרי תורה ישנים יותר. אפילו בעזרת משקפיים לא הצליחו העיניים שלי להתחקות אחר אותיות הרקמה הזעירות שמספרות על תאריכי הפטירה של המונצחים, ובכל זאת המעילים גילו לי מי ותיק ממי. ספרי התורה העליונים התעטפו במעיל המסורתי הישן, עם לוחות הברית, כתר התורה והאריות, עשויים בצורה סימטרית ובצבע אחיד שהיה נהוג פעם. הספרים החדשים לבשו מעילים אופנתיים בכמה גוונים של כחול, תכלת וטורקיז בגלים א־סימטריים ובסגנון חדש.
תחילה חשבתי לעצמי איך אפילו אל תוך ארון הקודש חדרו חילופי האופנות. אחר כך הבנתי: אלה רק המעילים. מתחת לכל מעיל ממתינות אותן מילים נצחיות שלא השתנו מאז מעמד הר סיני ולא ישתנו לעולם. אבל המעילים, הלבושים של התורה, האופן שבעזרתו מדברות אלינו אותיות הנצח – זה משתנה, זה חייב להשתנות. דור דור ודורשיו, דור דור ומעיליו, והנצח לעולם עומד.
שלא יהיה במתח
אחר כך הגיע תורן של הדרשות. שתי דרשות, האחת של הנער בר המצווה והשנייה של הרב אייל. בר המצווה נשא את הדרשה ממרכז בית הכנסת, כדי שגם האמא והסבתות ישמעו מעזרת הנשים, מחשבה קטנה עם משמעות גדולה. אבל זו לא הייתה המחשבה היחידה שליוותה את הדרשות. בדרך כלל, כך נאמר לי, הרב דורש לפני קריאת התורה, אבל כשנער עולה לתורה דורש הרב לאחר הקריאה, שלא להאריך לנער בר המצווה את ההמתנה, ולאפשר לו לשמוע את ברכת הרב אחרי שסר המתח מן הלב והתפנה מקום לשמוע. כמה יפה.
גם הקריאה הייתה יפה. יותר מזה, היא הייתה מופלאה, על גבול השלמות. מזמן לא שמעתי קריאה מדויקת כזאת, כבקיא ורגיל, אפילו לא רעד לו הקול. ואלמלא הייתי חושש מיהירות הייתי אומר שאפילו הטעות היחידה שלו הייתה באשמתי. אחרי ששמעתי עלייה אחר עלייה את הנער הזה מפליא לעשות, ממש התפללתי שיטעה פעם אחת, שלא יהיה מלאך שרת, שיהיה אדם. זאת הרי תורת האדם. אחד הדברים הכי יפים בכל בר מצווה בעיניי הוא הרגע שבו הילד טועה, מתקנים אותו והוא ממשיך הלאה. לומד שמותר לטעות, שלא קרה כלום, שטועים וממשיכים כי מושלמים יש רק באגדות. בסוף הוא טעה, ותיקנו, והמשיך נפלא. נער אנושי, ברוך השם.
אהרן ברק צודק
לפני שחרית לימד הרב אייל שיעור ב'שפת אמת'. כיאה לתורת חיים, התגלגל הרב מתוך דברי השפת אמת לדבר לרגע על סערות היום. תשמעו את הניתוח שלו: אהרן ברק צודק. הרי יש משהו מאוד מסוכן בתפיסה הדמוקרטית שהרוב קובע. כבר הוכח במהלך ההיסטוריה שהרוב לא בהכרח צודק. במרגלים – הרוב טעה, המיעוט צדק, ובגלל הרוב נגזרו עלינו ארבעים שנות מדבר. כשמלך ישראל היה יוצא למלחמת הרשות הוא היה צריך להיוועץ בסנהדרין, הבג"ץ התורני. על אף היותו מלך הוא לא יכול על פי גחמה שלו להוציא את העם למלחמה. מדובר במנהיג שהתמנה פעמים רבות על פי ה', לא על פי רוב, ובכל זאת הרשות השופטת הייתה יכולה למנוע ממנו יציאה למלחמה, קל וחומר באדם שבחרו אנשים.
יש איזו אמת שאמורה להימצא מעל המנהיג, גם למעלה מהחלטת הרוב, חייבים איזונים, את זה לימדה המשנה במסכת סנהדרין, ואת זה צועק גם אהרן ברק. אלא שכאן בדיוק נמצאת החוליה החלשה: מי יחליט מה האמת שגוברת על שיקול הדעת של המנהיג? האמת של הסנהדרין נובעת מנאמנות לדבר ה', מאיזו אמת אובייקטיבית, שוברת שוויון. אבל בעולם האנושי שבו רק האדם מחליט, מי יחליט שהרוב טועה?
ואני מוסיף על דבריו. קורה כאן דבר מעניין. דווקא השמאל שמרים את הדגל הפוסטמודרני, שדוגל בכך שאין אמת מוחלטת, דווקא הוא נלחם וטוען שיש איזו אמת שגוברת על דעת הרוב. ודווקא הימין, שיש שמנסים לצייר כמי שכביכול הדמוקרטיה אינה בראש מעייניו, נלחם על זכות הרוב להחליט. עולם הפוך.
מעלית שבת
בדרך חזרה מבית הכנסת עלינו במעלית שבת. משפחת פרשני שאירחה אותנו בלב רחב חולשת על כל המרחב מקומה שש עשרה, ולעלות שש עשרה קומות ברגל קצת מסובך. סיטואציה מוזרה, הרבה מדי אנשים נדחקים אל תוך המעלית למסע צפוף ומשותף מקומה לקומה. כל אחד כמו פולש לתוך המרחב האישי של חברו. לא נעים להסתכל זה בזה ולא יודעים לאן להפנות את המבט, הצידה? למטה? שקט נבוך במעלית וכולם מחכים להגיע כבר, שתיגמר המבוכה.
חשבתי לעצמי שמעלית שבת היא הכלבים של תל אביב. כמו שבעיר האינדיבידואלית הזאת הצמידו לכל אחד כלב, כדי שבזמן שהכלבים מרחרחים זה את זה לא תהיה ברירה לבעליהם והם יחליפו ביניהם כמה מילים. כך ממש, מעלית שבת נועדה לחבר בין שכנים שבימות החול כמעט לא נפגשים. בין קומה לקומה, במבוכת הצפיפות, יש הזדמנות לדבר. איך קוראים לקהילה שם? 'יחדיו'. במעלית היינו ממש יחדיו.
לתגובות: [email protected]
*******************************************************************************