ימים אחדים לפני יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, הלכה לעולמה אחת מאחרונות הניצולות ממחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו, ציפורה גרינאפל ז"ל. אתמול היא הובאה למנוחות. על סיפור האישי שליווה ומלווה את משפחתה שוחחנו עם נכדה, ברק.
"סבתא היא אחת הניצולות האחרונות מאושוויץ בירקנאו. גם סבא שלי מצד אבא הוא ניצול עם סיפור קשה. הסיפור של שניהם הוא אבן יסוד במשפחה שחוותה חורבן בשואה וכמעט נעלמה לחלוטין. למעשה סבא וסבתא הקימו את המשפחה כמעט מאפס אחרי המלחמה", מספר ברק.
ציפורה, סבתו של ברק, הגיעה למחנה בגיל 12 ומהר מאוד נותרה לבדה. בדרך שאינה מובנת לה שרדה את תקופת השואה כילדה קטנת גוף בגיל צעיר מאוד . "היא עברה הרבה מאוד תלאות במלחמה. הלכה ונפרדה מעוד ועוד בני משפחה. היא הגיעה לאושוויץ עם בת דודה שגם ממנה היא נפרדה ומצאה את עצמה לבד במחנה. היא הייתה קטנה פיזית ומאותה נקודה היא צריכה לשרוד".
"מכיוון שהיא הייתה קטנה, היהודיות שלחו אותה להביא אוכל ממקומות אחרים במחנה. היא הייתה מזדחלת מתחת גדרות, היו שם גופות בכל מקום והיא הסתכנה כדי להביא אוכל", מספר ברק ומדגיש כי "חלק מהנס הוא לעבור את הסלקציות אחת אחרי השנייה. בדרך פלא היא הרגישה כאילו מישהו שומר עליה. באחד המקרים הגיעה למחנה חבורה של יהודיות מיוון. הן שרו כל הלילה כדי להעלות את המורל. למחרת לקחו את כולן לתאי הגזים והיא נשארה לבד. זה קרה מספר פעמים. היא לא ידעה איך זה קרה לה, אבל היא עברה בדרך נס את כל הסלקציות".
בימיה האחרונים של המחנה היא הגיעה למרכז אליו נשלחו היהודים למיון רכוש, בעיקר של יהודי הונגריה, שנאסף קודם לכן. "שם הייתה לה מעין עבודה יומית. הנאצים רצו למיין את כל הרכוש שהיהודים הביאו איתם. היא הייתה שם בתקופה האחרונה של המחנה ב-45".
על האופן בו העבירו היא ובעלה, סבו של ברק, את הסיפור לבני המשפחה, מספר ברק כי חשוב היה להם שהשואה לא תהיה חלק מחיי ילדיהם ולכן הם מיעטו לספר עד שנולדו הנכדים. "כשנולדנו הדור השלישי הם התחילו לספר". בין השאר גם ניתנה עדות ביד ושם, אך בשל שברון הלב הייתה זו עדות מבולבלת בהיבט הכרונולוגי ולכן היא נערכה מחדש על ידי ברק עצמו.
משפחתה של ציפורה גרינאפל נסעה בשנת 2011 לסיור שורשים בפולין, שם הגיעו לבית נעוריה של הסבתא בעיירה קאליש, שם גם הגיעו למחנה בו שהתה במהלך המלחמה. הבלוק בו שוכנה, בלוק 27, נותר עומד על תילו ושם הראתה הסבתא לילדיה ונכדיה את הדרגש בו ישנה בתקופת המלחמה.
השיחות סביב הביקור היו מרגשות וקשות, אך "במידה מסוים היה לה טוב לראות שנשאר משהו להראות לנו, פה היה החלון, פה ראינו את הקרמטוריום ואת העשן שעולה. היא סיפרה סיפורים מחיי המחנה. היו אירועים שעברו עליה והיה חשוב לה לשתף אתנו".
בשבת הקרובה אמורה הייתה ציפורה לציין את יום הולדתה ה-92. בעלה נפטר לפני 13 שנה. "בשנים האחרונות, כשנולדו גם הנינים, היה לה כבר יותר נעים לדבר על זה ולפתוח, להיות קשובה לשאלות. ככל שעברו השנים הייתה לה יותר נכונות לספר ולסייע בתיעוד. הייתה לה גם נכונות לדבר בפני קהלים שונים, הנכדים סידרו לה הופעות אורח בעיקר סביב יום השואה", מספר ברק ומציין כי לאורך השיחות עם בני המשפחה "עלו סיפורים מאוד קשים שחלקם לא מופיעים בעדויות, סיפורים שלא בטוח שנכון להעביר הלאה, אכזריות שאי אפשר לתאר".
כעת מתכוונת המשפחה להמשיך בתיעוד סיפורה של הסבתא באמצעים שונים בהם תיעוד כתוב, גם באנגלית של סיפורה, על מנת לחזק את זכר המורשת האישית, המשפחתית והלאומית העולה ממנו.