חלקה הגדול של פרשת וארא עוסק בתיאור שבע המכות הראשונות ממכות מצרים. המכות מתוארות באופן פיוטי במזמור ע"ח בתהילים, שהוא מזמור העוסק בהרחבה בתולדות עם ישראל משעבוד מצרים ועד מלכות בית דוד. המזמור מונה את חטאיהם של ישראל במהלך הדורות הללו וכנגדם את החסדים הגדולים שעשה ה' עמנו מבלי להתחשב בחטאינו.
נעיין בפסוקים המתארים את המכות במזמור ונבחן אילו פירושים וחידושים יש בהם ביחס למסופר בתורה.
"אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן: וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן:
יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם: וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה:
יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל: וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים:
יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים:
יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר:
וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם:" (תהלים עח, מג –נא)
קל לזכור את המכות וסדרן בספר שמות, בשל הסימן שנתן בהם רבי יהודה: "דצ"ך, עד"ש, באח"ב": "דם צפרדע כנים ערוב דבר שחין ברד ארבה חושך בכורות". לפיכך, מזהים בנקל את השינויים בתהילים: מכות כנים, שחין וחושך אינן מוזכרות כלל. גם הסדר שונה: ערוב קודם לצפרדע. ארבה קודם לברד. דבר מופיע לקראת הסוף, סמוך למכת בכורות. חלק מן המכות מורחבות ומועצמות: לארבה נוסף החסיל ויש אומרים שגם החנמל. יש אומרים שהחנמל, כפי הנראה מן התקבולת במזמור, הוא מין ברד. בנוסף לכך, במכת ברד הוזכרו בנפרד הפגיעה בצומח ובחי, וכן נרמזה האש שהיתה מתלקחת בתוך הברד במילה "רשפים". במכת דם הובלט שהמצרים לא יכלו לשתות ממי היאור, ומן הביטוי "לא חשך ממות נפשם" משתמע שהמצרים מתו גם במכות אחרות, לא רק במכת בכורות.
יש מפרשים, גם מבין הפשטנים, שהציעו הסברים לשינוי הסדר ולהשמטתן של שלש המכות. כאשר מתבוננים בפירושים אלה, ניכר שאלו מעין מדרשים, המפתחים רעיונות חדשים מכוח הפער בין שני המקורות: ספר שמות וספר תהילים. הפרשנים מחפשים מכנה משותף המייחד את כינים, שחין וחשך משאר המכות. לדוגמה, ר"מ אלשיך מציין שעל פי הסימן של ר' יהודה, המכות מחולקות לשלשות: זוג ומשלים, זוג ומשלים, זוג ומשלים – ומכה חותמת. את שלשת המשלימים ך' ש' ח' – לא הזכירו בתהילים, כי הם היו רק השלמה לזוג שקדמם. כראיה לדבריו מצביע ר"מ אלשיך על תופעה מעניינת: בשלש המכות החסרות, לא נזכרה בתורה התראה מקדימה כמו בשבע האחרות, בהן הקדים משה להתייצב לפני פרעה, להתרות בו ולהודיע לו מהי המכה הצפויה. יש אומרים ששלש המכות האלה היו החלשות מבין המכות, הן לא גרמו למוות, לא לאדם ולא לבעלי החיים.
גם המלבי"ם פירש בדרך דומה, ואף הוסיף להסביר "כוונה עמוקה ונפלאה מאד", לשינוי מסדר המכות שבתורה ולא נאריך כאן בפירוט דרשתו.
הגדילו לעשות חז"ל במדרשיהם, שכדרכם, הוסיפו נופך ועושר לפרשנות המכות על כל ביטוי מחודש וכל שינוי שנמצא בתהילים. הידועה מדרשות חז"ל על פסוקים אלה היא הדרשה על הפסוק "ישלח בם חרון אפו" שפותחה במדרש – ומצוטטת בהגדה של פסח: עד חמישים מכות במצרים ובעקבותיהן מאתיים וחמישים מכות על ים סוף.
בניגוד לגישה הדרשנית, קבע הרד"ק: "לא כתב המכות על הסדר, כי אין חסרון בזה, כי סדורות הן בתורה". כלומר, אין צורך לדקדק בסיפור העובדות כהוויתן, שהרי הן מופיעות כבר בתורה, ולמשורר בתהילים יש חרות יצירתית להציג את המכות בסדר ובמנין המתאימים למגמה הפייטנית שלו.
אם נניח שסדר המכות ותיאורן בספר שמות הוא הפירוט ההיסטוריהעובדתי, אזי חייבים לומר שמשורר התהילים השתמש בנתונים העובדתיים כלבנים לבנין המבנה הפיוטי שלו, מבלי להיות מחויב להנחתן כסדרן בתורה או במציאות ההיסטורית. אם כך אפשר לומרעוד, שכפי שמשורר התהילים לש את העובדות ההיסטוריות בסגנונו הפיוטי, גם התורה הציגה את העובדות לפי המגמות שלה, ואין הכרח לומר שמן התיאור של התורה נודעו לנו העובדות כהוויתן. תופעה זו דומה למה שמתרחש בסיפור בראשית, שבו מופיעים זה לצד זה, בבראשית א' ובראשית ב', שני סיפורי בריאה שונים בתכלית, כל אחד מגמתו והדגשיו. את הסיפור הריאלי אפשר לנסות להרכיב מתוך שני הסיפורים, כדרך המדרש ורש"י, או להניח שאין לנו דרך להגיע אליובכלל מתוך תיאורי התורה, כפי המשתמע מדברי הרמב"ם והראי"ה קוק. בירור המציאות הריאלית, הטבעית וההיסטורית, הוא תפקידם של המדענים וההיסטוריונים, ולא של פרשני התנ"ך.
לפיכך, עלינו לנסות לברר מה ביקש בעל המזמור בתהילים: ה"משכיל לאסף", להדגיש בפיוטו בשונה, או מעבר לאמור בתורה?
התשובה לשאלה זו טמונה בפסוקים המרכזיים, החוצים את רשימת המכות לשני חלקים ומהווים הכללה של כל המכות כולן: "ישלח בם חרון אפו, עברה וזעם, משלחת מלאכים רעים, יפלס נתיב לאפו, לא חשך ממות נפשם". ניכר, שהמשורר מבקש להדגיש את חרון האף והזעם הא-להיים.
סיפור התורה מציע את עשר המכות כמהלך שיטתי, מובנה ומסודר, שמטרתו לגלות את גדולת ה' בעולם. המספר עשר כמספר של שלמות, מקביל לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם ולעשר הדברות שבהן ניתנה התורה (שפת אמת לפרשת בא). אין בו מקום להתפרצות של כעס וזעם. הוא מקביל למהלך בריאת העולם המסודר בפרק א' בבראשית, והוא שם את הדגש על האותות והמופתים שעשה ה' בארץ מצרים. משום כך, התורה מדגישה, לדוגמה, שהחרטומים לא הצליחו לחקות את מכת הכינים, שהערוב והדבר לא פגעו בארץ גושן,ושהברד היה הכבד ביותר שירד בארץ מצרים מיום היוסדה.
לעומת זאת, מזמור התהילים מציע את המכות כאירוע דרמטי של התנגשות בין ה' לבין הַמִּצְרִים, כשם שפרק ב' בבראשית חוזר ומספר את סיפור הבריאה כסיפור מפגש בין א-להים לאדם. לכן הוא מתאר את המכות כרצף דחוס של פגיעות בַּמִצְרִים, מכות שהולכות ומתעצמות, תוך הדגשת הממד של הפגיעה בַּמִּצְרִים, מבלי לציין את הממד הניסי שבמכה: "ערב - ויאכלם", "צפרדע - ותשחיתם", "יהרוג – בברד", "לא חשך ממוות נפשם". יתכן שמנין שבע מכות, מתאים יותר כביטוי של שלמות במערכת זו של יחסי אלקים-אדם.
אמנם בתחילת הפיסקה, מזכיר אסף, המשורר, את תכלית המכות כפי שהיא מתוארת פעם אחר פעם בתורה, וכמנוסח בתפילה: "אותות ומופתים באדמת בני חם". אולם עם התעצמות תיאור המכות במזמור מתברר שהמטרה שלהן לא היתה רק להראות את גדולתו של ה' על ידי האותות והמופתים, בארץ מצרים, בשדה צען ובאדמת בני חם אלא גם "לעשות נקמה בפרעה", לפגוע באנשים. ההתנהגות של המצרים בשעבוד האכזרי של עם ישראל מחד גיסא, וביוהרה ובהתעלמות שלהם מה' מאידך גיסא, עוררה חרון אף בשמים, והמיטה עליהם את אסון המכות במלוא חומרתו ועצמתו.
כאשר מתבוננים בפסוקי המכות בהקשרם בתוך המזמור השלם, מתבארת התמונה עוד יותר. המזמור כולו עוסק ברחמי ה' על עם ישראל, שגם כאשר הרבו להכעיסו, נהג בהם במידת הרחמים ולא השחיתם. אחד הפסוקים המפורסמים במזמור מופיע סמוך לפני פיסקת מכות מצרים: "והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו" (תהלים עח, לח). פרסומו של פסוק זה נובע מתפקידו החשוב בתפילה, כאשר מבקשים לעורר את רחמי ה' על עמו.
בַּמִּצְרִים, נהג ה' להיפך. הוא שחרר לגמרי את חרון אפו, עברה וזעם, שילח בהם משלחת מלאכי רעים, ולא חשך את נפשם של המצרים ממוות, גם קודם למכת בכורות.
נמצאנו למדים, שאת פסוקי התנ"ך אין לקרוא ככרוניקות היסטוריות, אלא כעיצוב של השקפת עולם, דרך הסתכלות על המציאות והנחיות רוחניות.
ה"משכיל לאסף" משכיל אותנו לדעת, עד כמה יכול להיות חמור חרונו של ה' כנגד עוברי רצונו, ועד כמה אנו זקוקים למידת הרחמים שלו, כדי שיכפר על עוונותינו וימשיך לעשות עמנו נסים ונפלאות, אותות ומופתים בדרך של שפע וברכה.
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג ויו"ר מועצת החמ"ד