סוג של קנאה

קראתי את הכתבה של חגית רוזנבאום 'הלכה ואין מורין כן', שהתפרסמה בעיתון בשבע.

א. הכתבה עוסקת בתעודות על מבחנים ללימוד הלכה שהוענקו ל15 נשים. הכתבה מחולקת לשני חלקים עיקריים: האם המבחנים לנשים עומדים ברף של המבחנים לגברים, והאם מי שעומדת בראש התוכנית, הרבנית דבורה עברון, ראויה ללמד תורה בישראל. רוזנבאום מגיעה למסקנה שהמבחנים קלים יותר ושמדובר על הורדת הרף עבור נשים. ושהרבנית דבורה עברון אינה דמות שראויה ללמד תורה.

ב. לפני הכל נאמר את העיקר - כשקראתי את הכתבה, התביישתי. חוץ מהעלבונות וההכפשות האישיות שלצערנו אליהם התרגלנו, התביישתי מהרמה הנמוכה. מהשטחיות. הנה נניח שרוצים לדון ב'בעיות' שיש כיום ביחס ללימוד תורה לנשים בכלל, ובתוכניות של נשים ללימוד הלכה בפרט. האם אין דברים חשובים באמת שאפשר לדון בהם? דברים שבאים ממקום טוב ומעריך אבל שמטרתם לשפר ולהועיל. נקודות עומק שמגיעות מתוך עין טובה על המציאות.

לדוגמא ניקח את נושא 'שימוש תלמידי חכמים', היכולת של תלמיד ללמוד מרבו את דרכי לימוד התורה, פסיקת הלכה והנהגה ציבורית-תורנית, בדרך שקשה מאד לנשים לעשות עם רבנים (בצדק כמובן). בקלות אפשר היה לכתוב דברים יפים על כך.

דוגמא נוספת, לעסוק בשאלה כבדת המשקל, האם באמת כדאי שעולם לימוד התורה הנשי יעסוק באותם דברים שעוסקים בהם בתי המדרש לגברים. האם כדאי לשאוף לאותן תוכניות פחות או יותר, או שמא עדיף שיהיו תוכניות שונות, ואדרבא אולי אפשר דרך לימוד התורה הנשי לשפר ליקויים שיש בבתי המדרש לגברים (יש ויש).

דיונים חשובים באמת. במקום זאת הכותבת מתקטנת, מכפישה, מעליבה ומטילה ספק, בלי לעסוק כמעט בשום דבר של תוכן אמיתי. מאכזב מאד.

***
ניכנס מעט גם לפרטי הדברים.

ג. הכתבה מתחילה בהצהרה: "האוויר בהיכל בית המדרש לינדנבאום מבית 'אור תורה סטון' היה דחוס מרוב פאתוס". מפריע מאד לכותבת שבטקס הושמעו "מילותיהם הדרמטיות" של הדוברים, ושנזקרו שם "סופרלטיבים" כלפי הלימוד התורה הנשי והענקת התעודות. אמנם לא נכחתי באותו ערב, אבל בנוהג שבעולם, כשאדם או קבוצה מצליחים לעשות משהו שלדעתם חשוב מאד, וגם מחליטים לחגוג את אותו דבר שהצליחו בו - נוהגים להשמיע באירוע דברי שבח גדולים על אותו דבר, גם אם נראה לאדם מבחוץ שלא שותף לאותם רעיונות, שיש בדברים גוזמאות.

אין כאן שום דבר חריג, ואני מניח שבכמעט כל טקס כזה שחוגגים בו הצלחה, אפשר היה לטעון את אותה הטענה של רוזנבאום. האם זה מה שיש לומר? האם אי אפשר לשמוח בשמחתן של אחרים? איפה העין הטובה? עזבו טובה, העין הרגילה והבינונית. אני לא פסיכולוג אבל לכאורה יש בדברים של הכותבת לא רק התקטנות אלא גם סוג של קנאה.

ד. ביחס לרמת המבחנים, בכתבה מצוטטים שניים שעוסקים במבחני הרבנות לגברים, שלדעתם המבחנים לנשים אכן קלים יותר. קשה מאד למדוד רמת קושי בצורה אובייקטיבית, אבל אני יכול לומר שחלק מהדברים בכתבה לא נכונים. המצוטטים ציינו שאין חלק 'בקיאותי' במבחנים של הגברים, זה נכון כיום, אבל בזמני (לפני קרוב לעשרים שנה) - היה. מבחני הרבנות לגברים עברו רפורמות שונות, ונכתבו על ידי אנשים שונים ברמות קושי שונות. אם רוצים להיות רציניים ולבדוק את רמת הקושי בצורה מעמיקה, צריך לבחון את הדברים לאורך זמן ובכלים הרבה יותר מקצועיים.

אם באמת היו רוצים לחקור את הנושא כראוי, אדרבא - כדאי לעשות זאת. ימדדו את הדברים לאורך זמן ומתוך כך אפשר לראות כיצד לשפר את המבחנים, לא רק של הנשים אלא גם של הגברים ואולי לעשות משהו עם סטנדרטים ברורים יותר. זו גם עוד הזדמנות טובה לדון במטרות של המבחן ובדרך הטובה להיבחן לרבנות. אך במקום לעסוק עניינית בתחומים אלו, רוזנבאום מקשרת בין הרמה הנמוכה לדעתה של המבחנים לבין שילוב לוחמות ביחידות קרביות: "השיטה המוכרת לשילוב לוחמות בצה"ל, של הנמכת הקיר, הארכת זמן הריצה או הקלת כובד המשא באימונים, עובדת במידה מסוימת גם במבחן השוויון של סיירת לומדות התורה". אין שום קשר הכרחי בין הדברים, כאילו הכותבים את המבחן הם בעד הנמכת הקיר או שילוב חיילות בצה"ל. מין מניפולטיביות סמויה שמנסה לפעול על הרגש השמרני הקלאסי. הטלת דופי גרידא.

ה. החלק השני של הכתבה עוסק באופן ישיר בפעילות הציבורית והתורנית של הרבנית דבורה עברון במשך השנים. שהיא בעד שוויון, פמיניסטית, שמאלנית, מנסה לקדם ערכים פרוגרסיביים, משתפת פעולה עם קונסרבטיבים, ועוד ועוד. לא אתחיל לנתח את הדברים אחד לאחד, ומיותר לציין שמן הסתם בהרבה מאד סוגיות דעתי אינה דומה לזו של הרבנית דבורה. אבל זה מדהים. סך הכל מדובר בסקירה של הפעילות הציבורית ותורנית שלה. יש לה רצון ויכולות והיא פועלת כדי לקדם דברים שהיא מאמינה בהם. שומו שמיים, אדם מנסה לפעול בעולם לדברים שהוא מאמין בהם. כל מי שבציבור הדתי לאומי יכול לעשות כתבה אודות כל רב חרדי שיש לו עמדות מאד שונות משלו בסוגיות מהותיות ולתהות כיצד אותו רב פועל לטובת עמדותיו. וכמובן יזכה לאהדה, כי הוא מדבר לקהל שבחרו להיות דתיים לאומיים. וכן הפוך. יש מחלוקות בדעות ובעמדות - מצוין. תנתחו את המחלוקת, תפרטו מה טוב ומה רע בעמדה זו או אחרת. עצם זה שמישהו חושב שונה ממך ופועל בעולם לקידום אותם דברים לא אמור להיות סקופ עסיסי.

ו. לקראת סוף הכתבה רוזנבאום מתארת את השתתפותה של הרבנית דבורה בכנס לימוד תורה קווירי, שיזמו אנשי קהילת הלהט"ב מהבית הפתוח בירושלים. דנו שם בסוגיות של תורה והלכה שרלוונטיות לחייהם. רוזנבאום מציינת: "האבסורד הזועק מעצם קיומו של הכנס, שבו עוברי עבירה שואלים כיצד לשמור על ההלכה, לא הפריע כלל לעברון, שהוזמנה אליו כאשת הלכה".

משפט מדהים ונוראי בעיניי שמבטאת תפיסת הכל או כלום. תפיסה שבהכרח מדירה רבים מבית המדרש. במקום לומר הפוך - כמה טוב שגם עוברי עבירה רוצים להכניס תורה לחייהם, כמה שווה כל מצווה מתרי"ג המצוות, כמה התעלות יש מכל ערך תורני שמקיימים - טוענים שאין מה לעוברי עבירות לעסוק בתורה. רחמנא ניצלן מהאי דעתא.

ז. שתי הערות לסיום.

1. ביחס למבחנים: מבחני הרבנות הם כלי ומסגרת בלבד. יש אנשים עם תעודות רבנות שאינם תלמידי חכמים או גדולים בתורה, ויש כמובן גם הפוך. אין מה להתייחס למבחנים ולמסגרת זו מעבר למה שיש בהם.

2. הרגשת האיום שמושמעת ממקומות מסוימים על כך שאנשים אחרים לומדים תורה למרות שאינם חיים חיי מהדרין לדעתם - לא מפסיקה להפליא אותי. התורה חיה וקיימת. אין סיבה בעולם להרגיש מאוים מאחרים שלומדים תורה. אם יש מחלוקת בסוגיה זו או אחרת, מצוין. האמת תורה דרכה. אבל מכאן ועד להיות שומרי הסף על עצם הלימוד, נורא ואיום.