מעטות הן הפעמים שאני זוכר לחיצות יד של אנשים.

כל ברכת שלום רגילה מלווה בלחיצת יד, אירוע חברתי קטן המתרחש פעמים רבות מאד, ולרוב אינינו זוכרים זאת. לפני שנים רבות הייתי בחתונה וראיתי שם את הרב דרוקמן זכר צדיק לברכה.

ניגשתי אליו והצגתי את עצמי כבן של הרב שבתי ראש הישיבה שיבדל לחיים ארוכים וטובים. הוא תפס לי את היד ולחץ אותה בחוזקה בחום וברגש רב. זה הדהים אותי. הייתה בלחיצת היד הזו שלו ובמבע עיניו חיוניות חזקה כל כך, שאני זוכר אותה עד היום.

זה אולי אחד הביטויים המיוחדים שהיו לאישיות הגדולה הזו. החום הפנימי שבה, האהבה הגדולה שלה לקב"ה ולבריות.

אחד הדברים שהיו הכי בולטים אצלו, היה אופן הדיבור שלו. כשהוא היה מדבר, היה אפשר להרגיש שהוא מדבר תמיד מתהום הנשמה, ממש מבפנים. שיעורים שהוא מסר פעמים רבות, יצאו תמיד מעומק מליבו, ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. ועשרות האלפים שהלכו אבלים אחר מיטתו, מעידים כאלף עדים על החותם המיוחד שהוא השאיר בליבם ובלב דור וכולו.

לא מזמן, הייתה עצרת של 'הקהל', והוא הקריא שם את התפילה לשלום המדינה. הוא קרא אותה מילה במילה, כל מילה חצובה, עוד מילה ועוד מילה. ובסוף הוא קרא בנהמה: 'ומלכותו בכל משלה'. אפשר היה לראות איך המילים שלו היו יוצאות מהלב. זהו כח אמיתי המגיע מהנשמה המאירה.

בחינת 'מנשה' החיבור לדורות הקדומים

תמונה שנייה ממנו השמורה בזיכרוני, היא מחול המועד לפני הרבה שנים. באותה תקופה נהגתי בחול המועד להסתובב ולבקר אצל צדיקים וגדולי הדור. לספוג מהם קדושה ותורה. היה זה בתקופת רבותינו הגאונים הצדיקים הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו, זכר צדיקים לברכה שגרו שניהם בקרית משה יחסית בסמיכות זה לזה. והיית נוהג לבקר אצל שניהם בכל חול המועד של פסח וסוכות.

בכמה מהביקורים הללו כשהגעתי, ראיתי את הרב דרוקמן, שהיה מגיע ויושב לצד הרבנים. כל פעם היתה ניכרת חרדת הקודש שלו בפני גדולי תלמידי החכמים. הוא לא היה אז אדם צעיר, הוא היה ראש ישיבה, אדם גדול בפני עצמו, והוא היה יושב בפני תלמידי חכמים בענווה ובחרדת קודש. שותה במצא את דבריהם .אחרי שהם נפטרו, היה הולך במשך שנים לגאון הרב עמאר יבדל"א. הוא היה מגיע אליו עם מיניבוס, בו היו גם הנכדים שלו. בחול המועד מידי שנה בשנה. היתה לו זיקה חזקה לדורות הקודמים , וענווה עמוקה אל מול תורתם וקדושתם.

מנהג ידוע היה אצלו , וראינו זאת גם בשיעור שמסר בישיבה לפני שנים, להביא הרבה ספרים עם סימניות, וכל מקור שהזכיר הוא היה פותח את המקור בפנים וקורא מתוך הספר. זה לא היה סתם מנהג. זהו מנהג שמחבר את הלומד לכל הדורות ולבעל השמועה שיהיה עומד בפניך כדברי הירושלמי. הרב חיים זצ"ל היה מאוד מחובר לכלל מעבירי השמועה בדורות ישראל .

לא פעם מדברים אנו בישיבה על מנשה ואפרים. מנשה כמי ששומר את החיבור לדורות הקודמים – "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי", 'נשני'- הזיזני מבית אבי. כלומר מנשה מבטא אל יוסף את רוח בית אבותיו הקדושים מארץ ישראל שורש הוויתו. ואפרים מבטא את כח יוסף לחדש חידושים – "כי הפרני א-להים בארץ עניי". בגאולת ישראל צריך לאחוז בשני הצדדים הללו ורק כך אפשר באמת להתקדם בה . וכזה היה הרב חיים. מצד אחד, הוא היה מחובר מאוד לשורשים. בגיל תשעים שאלו אותו – למי אתה מתגעגע, והוא ענה – אני מתגעגע למורי ורבי הרצי"ה ומורי ורבי הרב הנזיר זכר צדיקים לברכה . הם נפטרו לפני כחמישים שנה, והוא מתגעגע אליהם. זהו אדם גדול עם נשמה גדולה, שמחובר בכל הוויתו לצדיקי הדורות הקודמים. בחינת מנשה.

בחינת 'אפרים' החיבור לדור החדש- תורת ארץ ישראל

ומאידך גם הבחינה של אפרים היתה נוכחת מאוד אצל הרב. הרב נריה זצ"ל כתב סדרת ספרים על מרן הרב קוק. והמיוחד בו היה, שהוא קלט את הרוח המיוחדת של הרב קוק. באחד מיומניו הוא מספר על תלמיד אחד, מגדולי התלמידים במרכז הרב בזמן הרב קוק, שגם היה לומד איתו חברותא, שדיבר פעם במסיבת חנוכה. וסיים הרב נריה וכתב ביומנו עוד כבחור צעיר – 'אבל את דברי הרב צריך להרגיש, לא רק להבין'. לימים, אכן אותו תלמיד חכם פנה לבית מדרש אחר מבחינה רוחנית, ביהמ"ד של חב"ד. הרב נריה קלט את זה כבר בצעירותו. לעומת זאת, הרב נריה עצמו הרגיש את דברי הרב קוק והיה מחובר אליהם בכל נפשו.

באחד מספריו מספר הרב נריה על האדר"ת זצ"ל שהיה פעם ביפו וביקר אצל הרב קוק חתנו, וראה אותו כותב דברי קודש של אמונה ותורה פנימית. ואמר לו – אם אתה תעסוק בזה מי יתיר עגונות? ואמר הרב נריה – ואני אומר, שהרב התיר מעגינותו דור שלם. דור שלם שהיה מסובך בתוך עצמו, ולא ידע איך למצא דרך רוחנית שתפתח לו את השער. את זה הרב עשה. והוסיף הרב נריה – 'הלא גם אנחנו היינו נסחפים עם הזרם לולא הוא ז"ל'. נשמע בדבריו שהוא רצה לומר, שמי שחש את הרוח של הרוח החדשה של הדור של ארץ ישראל, צריך את התורה של הרב קוק.

הדברים האמורים נכונים אף לגבי הרב חיים. הוא היה בן החבורה של תלמידי הרצי"ה. הוא הדריך את שבט איתנים בבני עקיבא. החניכים שלו התלבטו לאיזה עולם ללכת ולפנות. חבורה זו הקימה לבסוף דור שלם של תורת ארץ ישראל. בהתחלה הם הקימו את ישיבת כרם ביבנה, ואחר כך עברו לישיבת מרכז הרב. ה'שדכן' היה הרב דרוקמן. הוא השפיע עליהם עוד כמדריך, וכך הוביל אותם לכיוון הזה.

בזמנו, היו בישיבת מרכז הרב בעיקר תלמידים שהיו קשורים ברוחם יותר לדור הישן, ולא הרגישו את הרוח החדשה שאליה פונה תורת הרב קוק. כשהגיעה החבורה של שבט איתנים לישיבה, שמח עליהם הרצי"ה מאוד. מסופר, שבשלבים הראשונים הרצי"ה ממש חילק את בית המדרש לשני חלקים, כי כל חלק היה צריך לקבל את החינוך שלו והמזון הרוחני שלו. הרצי"ה הצמיח את החבורה הזו בנפרד משאר התלמידים. לתלמידים אלו היה את החוש הרוחני שקלט את החידוש והשער שפתחה תורת הרב קוק, הרוח הגאולית והארץ-ישראלית. אחר-כך הרב דרוקמן יצא לשליחות בחו"ל ואז חזר ללמוד בישיבת מרכז-הרב.

הרב חיים הרגיש את הרוח של ארץ ישראל, וחתר וחיפש דרכים לעורר את הרוח הזו ולחנך את הנוער לרוח הזו. ובזכותו צמחה הרוח הזו. כי הוא היה גם מחובר לדורות הקודמים, וגם הוא היה קשוב לצעדים של גאולת ישראל ומחובר אליהם. החיבור הזה בין העבר והעתיד, הוא כל-כך קריטי, והוא זה שיכול לפתוח שערים לבית מדרש שיסלול דרכים בכיוון הזה.

לפני שנמשיך נזכיר יסוד שאנו מדגישים אותו ביחס להכרות עם עולמם של צדיקי ישראל . יש הרבה דרכים בעבודת ה'. אנחנו לא צריכים לחקות גדולי ישראל. כל אחד צריך לקחת מהם השראה למה שמתאים לו, לדרך הרוחנית שלו. לא הרי הרב חיים דרוקמן כהרי הרב מרדכי שטרנברג. זה לא אותו עולם. הם פועלים באופן אחר, עם דגשים אחרים. צריך לקחת מהם לקחת את ההשראה לגדלות – באופן המתאים לכל אחד. אדם צריך להכיר את עצמו טוב, ולקחת השראה מצדיקי ישראל אל העולמות הפנימיים שאיתם הוא צריך ללכת. ולא לאמץ או לשאוף למחזות שלא שייכים אליו למרות גובהם ורומם זהו יסוד גדול בכל סיפורי צדיקים.

מחנך בחסד – מוסיף והולך

אחד הכוחות הייחודיים שהיו לו, הוא, כהגדרת הרצי"ה, 'שר החינוך של מדינת ישראל". הוא היה מחנך ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. ויש להבחין בין מלמד ומחנך. יש אנשים שהם אומנים בלימוד, הם יודעים להעביר תוכן, אבל הם לא עוסקים כיצד להביא את האדם למדרגה שיחפוץ ויצליח להתחבר אל התוכן שהם מעניקים, הם מלמדים רק את מי שרוצה לשמוע ויכול להבין את הדברים כפי שהם . מי שלא מתאים ועומד על הדרגה הראויה שלא יבא. וכמו התנא שמאי הזקן שדחה לאותם הגרים שבאו עם בקשות נמוכות למעשה הגדול של הגיור.

בשונה מהם יש אנשים שהם מחנכים לחנך זה לדעת להרכין את ראשך אל המקום בו נמצא החניך, ולהעלות אותו. לזהות את השלבים בהם הוא נמצא, לדבר אליו בשפתו ולרומם אותו. להיות מחנך זה להיות רגיש לתהליכים. זה להתאים את התוכן לשלב בו עומד התלמיד. כמו הלל הזקן, שידע לפנות לגר הצדק במקום בו הוא נמצא, על אף השפה הילדותית שלו. המחנך רואה את הנשמה הגדולה שנמצאת שם ומאמין בה ומצמיח אותה, עד שהיא תשיל מעליה את הלבושים הילדותיים העוטפים אותה. 'ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה'. צריך הרבה סבלנות לתהליכים והרבה אמונה בטוב העמוק שנמצא בפנים. זהו מחנך.

הרב חיים ז"ל היה כל-כולו מחנך. גם בפרט וגם בכלל. היתה לו גם הסתכלות כללית, הוא יכל להסתכל על הטוב שבדור הזה, ולהצמיח עוד ועוד. להיות מחנך זה מצריך המון סבלנות, וכן הסתכלות לטווח ארוך. ולבסוף רואים בחינוך גם הרבה ברכה. מצמיחים אנשים ודורות נוספים.

בית-שמאי ובית-הלל נחלקו לגבי אופן הדלקת נרות חנוכה: לדעת ב"ש פוחת והולך ולדעת ב"ה מוסיף והולך. ולכאורה לא מובן מה הסיבה להיות 'פוחת והולך'? הגמרא מסבירה שב"ש אומרים שצריך להדליק כנגד הימים היוצאים. ב"ש רואים את שמונת הימים שהולכים להגיע, וב"ה מסתכלים על הימים שבאו כבר. אלו שני סוגים של אנשים: יש מי ששואב כוחות ממה שעוד לא הגיע. החיסרון נותן לו כח להשפיע ולהאיר. ויש כאלו שלוקחים אנרגיה מתוך כל הטוב שיש בעולם. ב"ש מחוברים לאנרגיה של הגבורות, של מה שצריך עוד לתקן ולשנות. לכן בהתחלה הם מדגישים את מה שצריך להופיע ועוד לא הופיע. וב"ה לעומתם, מדגישים את מה שכבר הופיע והתגלה.

בספר מוולוז'ין עד ירושלים של הרב מאיר ברלין מסופר על השוני שהיה בין שני ראשי ישיבת וולאז'ין, הנצי"ב ז"ל ור' יוסף דוב סולובייצ'יק. ואמר על כך הנצי"ב בחריפות: בחג הפסח צריך נמנים כמה אנשים להימנות על קרבן פסח אחד. ויש שני סוגי עבודת ה' בפסח, וגם באופן כללי : יש עבודה של דקדוק, להקפיד על קלה כבחמורה, לנקות ולבדוק הכל מחמץ, לחשוש לעוד חומרות וספיקות. יש כאלו שזוהי עבודת ה' שלהם בפסח וזוהי הדרך עבורם לחבור אל הקדושה של פסח . ויש כאלו שלהיפך – הם שמחים על כל מצוה וכל דבר שקיימו, ומתרוממים מכניסת החג וקדושתו. המשיך הנצי"ב ואמר: הדרך הראשונה היא הדרך של ר' יוסף דוב. החיות שלו היא מהדקדוק והחומרות בספקות. והדרך שלי היא אחרת – לשמוח בכל מצווה ומצווה שאני מקיים להתענג עליה ולא לחשוש כל כך . אמנם לכל אחד יש הדרך שלו אבל לא בטוח שאני יכול להימנות עם רבי יוסף דוב על אותו קרבן פסח....

הרב חיים היה תמיד מחובר לטוב, התמקד בו , שמח בו, והנחיל ראיה זו לאחרים. אכן, הוא ראה היטב את החוסרים. מי שמעורב באופן עמוק בתוך עולם הזה, כמותו ז"ל, לא יכול שלא לראות את הבעיות. אבל עם זאת הוא היה מרוכז ומכוון אל הטוב. זהו כח רוחני עצום, כח של בית הלל, של מוסיף והולך. וכפי שהזכירו בהלוויה – לא סתם הוא נפטר בנר שמיני של חנוכה, בו דולקת ומאירה כל החנוכייה.

זהו הכוח של החינוך. לא רק ללמד ולהצביע על הגובה, אלא להצמיח וגדל את האנשים בדרך לאותה הפיסגה .

הזכירו בהלוויה, שהוא אמר על עצמו שזו הסיבה לכך שהוא התלבש באופן פשוט ולא כמו שרגילים רבנים להתלבש. הוא אמר שהוא לבש באופן הזה כיון שהוא רוצה להצמיח את הדור, מלמטה למעלה.

אנשי קודש

אדבר על עוד תמונה שלו שנחרטה בי: לפני הרבה שנים הוא הגיע להעביר שיעור בישיבה, ואני זוכר משפט אחד שנכנס בי, ועד היום אני זוכר את קולו הרוטט . הוא דיבר על הפסוק 'אנשי קדש תהיון לי'. הוא חזר על זה ואמר: 'אנשי קודש תהיון לי! לא מלאכים בשמים, אנשים, אבל אנשי קודש! הוא חזר על זה ושנה שוב ושוב. ואפשר היה להרגיש שזה בוער לו ומעורר אותו. 'אנשי קודש – זהו עם ישראל, זה מה שהתורה רוצה שנהיה!'.

אני חושב שהאיחוד שהוא עשה – המעורבות העמוקה בפוליטיקה ובעשייה, ועם זאת להיות מחובר אל הקודש שבנשמתו, זה 'אנשי קודש'. זה לא פשוט. אפשר בקלות להסתחרר וליפול. היה לו את הייחוד הזה, היה לו כח לזה. הוא יינק מהתורה, מבית המדרש, ומשם יצר ופעל בתוך כל סבכי המציאות. זהו כח מיוחד במינו.

נראה בעיני שחלק מהסגולות שלו היה הדיבור מתוך אותה אמת פנימית, מתוך אותו מקום שהוא מאמין בו ודובר אותו מעומק נשמתו, יומם ולילה. לכן זה פועל. אמנם לא הכל קורה מייד. וגם מטבע הנהגת הציבור היו על נקודות בדרכו ביקורות , מכל מיני אגפים. ואולי גם חלקם מוצדקות, ועם זאת משום שפעל בכל דרכיו לשם שמים ומתוך גדלות אמונה לא חשש וחתר באומץ בדרכו והדברים כולם עלו לברכה גדולה ולכן בסופו של יום התקיים בו "ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמור זה הדרך לכו בה" ואמרו על כך חכמים (שבת קנג.) שסימן הוא לאדם שאחר מיטתו הציבור חש כי זה הדרך תלכו בה, ומובטח מכאן שהוא בן העולם הבא.

ענוות אמת – כלי לשליחותך

אוסיף עוד יסוד גדול באישיותו, שגם אותו זכיתי לפגוש. באחת החתונות, לאחר שערכתי בה את החופה, ראיתי את הרב דרוקמן. נבהלתי ונבוכתי, כי בחופה לא הזכרתי אותו ולא שאלתי רשותו עובר לחופה .מיד ניגשתי אליו והתנצלתי בבושה . הוא ענה לי מייד – 'מה מחילה, הכל בסדר', ומיד שיבח אותי וחיזק אותי – 'איך ערכת חופה טוב, יישר כח' וכו'. הוא נתן לי חיבוק ופירגון וחיזק אותי. אפשר היה להרגיש את הענווה והשפע שזורם ממנו, ואת הרצון שלו להעניק.

היכולת להתחבר עם אנשים, היא באמצעות מידת הענווה. מורו ורבו של הרב חיים הרצי"ה זצ"ל הגדיר את הענווה כ'חברתיות'. זהו אחד הביטויים לענווה.: אדם שמחובר ומחבר הוא חייב להיות עניו, כי יש כל כך הרבה סוגי אנשים, ולכל אחד יש אישיות וגוון משלו, ואם אדם סגור בתוך עצמו ומחשיב את עצמו קשה לו להתחבר לאנשים רבים. על כן היכולת להתחבר עם אנשים היא תולדה של שייכות לעולם הענווה.

היתה בו ברב חיים ענווה גדולה גם מהצד של החברתיות וגם מהצד של השליחות. הוא קרא 'הנני' לכל מקום בו היה צריך אותו. כולנו ראינו את התמונות שלו יושב על כיסא גלגלים בהפגנה, כאשר הוא בן תשעים. כי כך צריך. כל דבר שקורה, אם זה נכון, הוא שם, הוא מגיע. זוהי ענווה ענקית. הוא היה מוכן ומזומן לשליחות תיקון העולם וקרוב גאולת ישראל. 'כלי לשליחותך'.

סיפר תלמיד שלו, שיום אחד התלווה אליו הרב לנסיעה לנתיבות, ולאחריה היה צריך ללכת לחתונה בכפר חבד. כשהגיעו, ביקש ממנו הרב שיוריד אותו בעירייה וימתין לו כמה דקות. הרב ירד לעירייה וחזר לאחר כשעה שמח. אמר לו הרב – זה היה שווה את הנסיעה, וגם את החתונה שאולי אני אפסיד אותה, והוא סיפר לו את הסיפור.

היה זה בזמן הגירוש, והיו אז דיעות שונות בין הרבנים ביחס לסירוב פקודה. הרב אברהם שפירא זצ"ל הוציא כרוז גדול שחתמו עליו עשרות רבנים שצריך לסרב פקודה. הרב חיים אמר לאותו תלמיד, שדעתו היא שמעגל ראשון צריך לסרב פקודה, אבל המעגלים הרחוקים יותר לא צריכים לסרב במפורש אלא להתחמק כמה שאפשר. היו שלשה חיילים מהמעגל השלישי – כלומר חיילים שמילאו מקום של חיילים שנלקחו לסייע בגירוש, שסירבו פקודה. הצבא העניש אותם קשות. הם הודחו משירות קרבי, שמו אותם בכלא, והטילו עליהם עונש נוסף. הם התקשרו לרב דרוקמן וביקשו את עזרתו. אף על פי שהרב חשב שהם לא עשו מעשה נכון, הוא הבין אותם וסבר שזה עונש מוגזם מידי. הוא התקשר לרמטכ"ל, והוא השיב פניו ריקם, התקשר לראש אכ"א וגם הוא השיב פניו ריקם. וכן היה גם עם שר הביטחון. ואז הוא נזכר שיש ראש עירייה בנתיבות שיש לו השפעה על שר הביטחון. הוא קבע פגישה, ודיבר ארוכות עם אותו ראש עירייה שישפיע על שר הביטחון, בשביל שלשה חיילים שעשו דבר שלדעתו לא היה צריך לעשות! איזו מסירות נפש! הוא היה יכול לטעון ולומר – 'הם עשו זה, שיקבלו את המחיר'! ובנוסף, הוא הרי עשה כבר השתדלות! אבל אף על פי כן הוא טרח ונסע לראש עירייה שאולי יוכל להשפיע.

כלל ופרט

אחד מהמאפיינים של מנהיגי ישראל האמיתיים, שהם רואים גם את הפרט וגם את הכלל. כמו משה רבינו שיוצא אל אחיו ורואה בסבלותיו, ואפילו צער של איש אחד עברי דוקר בנשמתו והוא נחלץ לעזור לו בכל כוחו. אי אפשר שיהיה כלל בלי פרט. אם אדם פועל מתוך אהבה ואכפתיות אמיתית , אז צריך לדאוג גם למי שעומד לפניך, לאותו יהודי פרטי. חלק מהאהבה של הכלל היא גם לפרט. מי שהפרטים לא מעניינים אותו, יש באהבתו משהו פגום.

וכך פעל הרב חיים רוב שעות היממה. מצד אחד כולו מסור לכלל ישראל : הנהגת המדינה, עולם הישיבות, חינוך הנוער ותנועת בני עקיבא, עולם הצבא, הגיור, התיישבות, קליטת עלייה, ואין ספור נושאים כלליים, ומצד שני הוא עסק בלי סוף בעזרה לאנשים באופן פרטי כביכול. כל אדם נער וזקן היה יכול להתקשר אלי , לגשת ולבקש עזרה או עצה. והיה מתייחס במאור פנים ואכפתיות עצומה לכל אחד.

וכמו שהמסירות לכלל ינקה אצלו מהחיבור בכל לב ונפש לתורת מרן הרב שלימד ללא הרף 'להיות כל מחשבתו מסור להכללות', 'ולעשות עצמו שיריים לכנסת ישראל'. בהקשר לכך היה לו עשרות שנים חברותא שבועית עם הרב אליעזר ולדמן זכר צדיק לברכה בספרי האורות להיות שרוי ביסוד החידוש של מרן הרב לעורר את הרוח של נשמת ישראל הפנימית בדרונו ומשם לפעול וליצור ולקדם את מדינת ישראל ואת עם ישראל כהופעה של אותה נשמה קדושה ועליונה לאין קץ. כך גם האהבה לכל יהודי ויהודי מלאה חדרי לבבו כמנהגם של רבותינו הקדושים הרצי"ה ומרן הרב ז"ל שעסקו יומם ולילה בעזרה והושטת טובה פעמים ללא מספר. 'הרצון לעשות טוב הוא גן עדן המנשב בנשמה '.

סיפר אחד הרבנים, שבמרכז שפירא הסתובב אדם שהיה קצת תימהוני. מידי פעם אותו רב דיבר איתו. יום אחד הוא סיפר לו את הסיפור שלו: אותו אדם עשה בעירו מעשה אסור. נתנו לו צו הרחקה והוא הפר אותו, ועצרו אותו על כך. סיפר אותו יהודי – 'ואז התקשרתי לחבר היחיד שלו, הרב דרוקמן, והוא בא לשם, חתם לי ערבות והוציא אותי'. נשים נא את ליבנו : החבר היחיד שלו – הרב דרוקמן!

סיפור נוסף שסיפר רב אחר: בקהילה שלו שאלה אותו אישה אחת אם הוא היה בהלוויה של הרב דרוקמן, ואמרה לו שגם היא רצתה להיות. הוא שאל אותה – למה? את הכרת אותו? היא ענתה לו – אתה מכיר אותי, אתה יודע שהחיים שלי לא כל כך קלים. פעם הייתי אצל הרב דרוקמן, ומאז כל חג הוא שולח אלי הבייתה ארגז של פירות וירקות. כך כבר חמש עשרה שנים....תחשבו על זה: אדם שהיה עסוק באינסוף משימות, שיעורים ועיסוקים, זוכר בכל חג לשלוח לביתה של אותה אישה פירות וירקות! כך עובדים צדיקי ישראל.

זכינו, עם ישראל, בנשמות אדירות כאלו שמאירות את החיים, את הדורות, את האנשים את העם ואת העולם כולו. אנחנו כואבים ויש לנו צער כאשר מסתלקים כאלו נשמות קדושות ומאירות. כשמאור של קדושה ותורה וחסד מסתלק מהעולם, אנחנו חשים את האבדה הגדולה וזועקים "ווי חסרה ארץ ישראל גברא רבא"...

ומתוך הצער והחוסר הזה שנמצא בקרבנו, אנחנו צריכים להתחזק ולהוסיף אור וטוב. ואנחנו בישיבה - צריכים להוסיף אור של תורה, שקידה ודביקות בתורה, אור של חסדים ואכפתיות, להיות אוהבים, ולהיות מעורים בעם ישראל ולרצות בטובתם. להתקדם עוד צעד ועוד צעד לגאולה השלימה.

כל זה מוטל עלינו. וכמופיע בספרי קודש שמי ששם לב שהצדיק נלקח מאיתנו, ומרגיש את החיסרון שמתעורר, ככתוב אצל אליהו " אם תראה אותי לוקח מאיתך" אז האדרת נופלת על שכמו. והוא מקבל כח להמשיך את מפעליו של אותו צדיק. המשימות האלו נופלות בחלקנו. וקוראות לנו להגביר עוז ותעצומות ולהיות מוסיפים והולכים תורה וחסד ועשיית קודש.

הכותב הוא ראש ישיבת מצפה יריחו