נשיאת ביהמ"ש העליון נשאה דברים חשובים על איתנות הרשות השיפוטית. את הביקורת על הרשות הזו תלתה במחסור בשופטים. היה חסר בעיני גם מעמד של הכאה על חטא ואולי אפילו בקשת סליחה.
ממי שנמנע מהם להגיע למקום ההפגנה נגד ההתנתקות, מהמתיישבים בחבל עזה שלא דנו לעומק בעתירותיהם.
מהחרדים שחוק הגיוס עליו הסכימו ועבר בכנסת נדחה על ידי בג"צ, מעובדי בית חולים שנכפה עליהם לקבל חמץ בפסח ועוד. ביהמש העליון בשפל במדד האמון הציבורי של המכון הישראלי לדמוקרטיה וזה לא בגלל מחסור בשופטים.
ברוב מוחלט דחו שופטי בג"ץ את 12 העתירות של מתיישבי גוש קטיף, דעת המיעוט של השופט אדמונד לוי ז"ל הובאה אומנם על גבי הנייר אולם דעתו המשפטית לא באה לידי ביטוי בפסק הדין אלא נדחתה כלאחר יד " הוחלט ברוב דעות הנשיא א' ברק, המישנה לנשיא מ' חשין, השופטת ד' ביניש, השופט א' ריבלין, השופטת א' פרוקצ'יה, השופט א' גרוניס, השופטת מ' נאור, השופטת ע' ארבל, השופטת א' חיות והשופט י' עדיאל, נגד דעתו החולקת של השופט א' א' לוי, לדחות את העתירות בכל הנוגע לחוקתיות הפינוי; את העתירות בעניין חוקיות החלטת הממשלה והצווים שהוצאו מכוח חוק יישום ההתנתקות; ואת העתירה נגד תחולת החוק על הישובים אלי סיני וניסנית." כל הסבריו המלומדים של השופט לוי על הפגיעה בזכות הקניין, על העובדה שלא השתכנע שיש תכלית ראוייה למהלך ועוד לא זכו לבמה הראוייה אז.
אגב "נבואות הזעם" שציטט השופט לוי התבררו לאורך השנים. "הנסיגה מדוגית, ניסנית ומאלי- סיני היא טעות קשה. אין לה הצדקה דמוגרפית או ביטחונית, והמחיר שהיא עלולה לגבות מאיתנו איננו מוצדק... נסיגה ללא תמורה מעזה עלולה להתפרש בעיני חלק מהפלסטינים ככניעה. התוכנית עלולה לחזק כוחות קיצוניים בחברה הפלסטינית... קיימת סבירות גבוהה שזמן קצר אחרי מימוש ההתנתקות, האלימות תתחדש. שנת 2006 עלולה להיות שנה של סיבוב אלים נוסף" ציטט השופט לוי בהסבר מלומד את דבריו של ראש השב"כ לשעבר עמי איילון.
ובכן נשיאת ביהמ"ש העליון חיות יכולה היתה לומר טעינו, או אולי לא היינו קשובים מספיק. "על פי נתוני המשטרה, 103 אוטובוסים, ועליהם אלפי מפגינים, נעצרו בדרכם בנתיבות. המשטרה החרימה את רישיונות הרכב של נהגי האוטובוסים. לטענת ראשי המתנחלים, מבין 620 האוטובוסים של הפעילים, כ-320 נעצרו בידי המשטרה. חלק מבין 300 האוטובוסים כבר הגיעו לנתיבות, הוסיפו, ואילו אחרים עושים את דרכם למקום. בקריית-שמונה עצרה המשטרה ארבעה אוטובוסים שהיו בדרכם לנתיבות. 100 פעילי ימין הורדו מהאוטובוסים, אך הדגישו כי דבר לא יעצור אותם: "נגיע לנתיבות, גם אם זה יהיה ברגל".
דווח באתר NRG ב18.7.2005 את ההחלטה למנוע הגעה למחאה גיבה בג"צ. אותו בג"צ שבימי הקורונה וההחלטה על סגר כדי למנוע הדבקה מיהר לאשר הפגנות והסביר כי "הטעם השני, והוא העיקרי, הוא אופייה של הזכות להפגין. זכות זו מהווה חלק, ואף חלק חשוב, מחופש הביטוי הפוליטי.
ההפגנה היא ביטוי פומבי וגלוי. היא מתרחשת לעיני כל, תחת השמש. כך, בין אם ההפגנה ביום או בלילה. חופש הביטוי הפוליטי הוא היהלום שבכתר חופש הביטוי. מהיסודות המבדילים בין חברה דמוקרטית לחברה שאינו כזו (ראו בג"ץ 11/5239 אבנרי נ' הכנסת, פסקה 24 לחוות דעתי (2015.4.15 .((אכן, "על מעמדה הרם של הזכות להפגין כאחת הנגזרות החשובות של חופש הביטוי וכמכשיר עיקרי להבעת דעות ולהעלאת סוגיות חברתיות על סדר היום הציבורי, עמד בית משפט זה לא אחת בציינו כי מדובר בזכות יסוד 'השייכת לאותן חירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי" (בג"ץ 17/6536 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משטרת ישראל, פסקה 18 לחוות דעתה של חברתי הנשיאה " כל זאת מתוך ההסבר הבגצי הנותן הרשאה להפגין למרות ועל אף המגבלות. כיצד יביט מי שנעצר בדרכו למחות ב2005 על אמינות בהימ"ש?
כיצד היו צריכים להביט בו חרדים שנמנע מהם להתכנס לתפילות המונים בימי הקורונה, שחוק הגיוס שנציגיו עמלו עליו קשה בכנסת וקיבל מספיק תמיכה בכנסת נדחה על ידי בג"צ כאילו הוא הסמכות המחוקקת והקובעת הבלעדית בישראל?
פעם אחר פעם מוצא ביהמ"ש דרכים יצירתיות בעתירות פלסטינים מדוע לעכב הריסה, מדוע לנסות פתרונות יצירתיים אולם מתקשה פעמים רבות מידי למצוא את אותן תירוצים משפטיים לטובתם של המתיישבים. כיצד הם צריכים לקבל כי ביהמ"ש העליון אמין ונטול עמדות פוליטיות?
טעתה הנשיאה כשהתעלמה מציבורים גדולים שאינם נותנים בה ובבית המשפט העליון אמון. מתחת ל50% תמיכה ואמון הבהיר הבוקר הח"כ לשעבר יוחנן פלסנר המשמש יו"ר המכון הישראלי לדמוקרטיה והנשיאה חיות פספסה הזדמנות להתחיל לתקן.