במאהל שביתת הרעב של יתומי צה"ל מול הכנסת פגשנו כמה ממובילי המאבק להכרה ביתומי צה"ל גם אחרי גיל 21.
יעל נגר שמואלי, בתו של סא"ל ינון נגר ז"ל, מספרת על הקושי של חייה וחיי בני משפחתה כמשפחה שאיבדה את אב המשפחה לפני 17 שנים. על הערכים עליהם גדלה כיתומת צה"ל שאביה הקדיש שנים רבות לטובת המדינה, היא מספרת: "הקרבנו ימים ולילות שבהם לא ראינו את אבא, וביום בהיר אחד אבא לא חזר ומאז ועד היום אנחנו רואים את אימא מתמודדת עם גידול של שישה ילדים שהקטן שבהם היה אז בן 6 והגדולה בת 18. אף אחד מהם לא היה נשוי או מסודר כלכלית. היינו ילדים ואימא אחת לביאה שסוחבת על עצמה את המשא של האלמנות והיתמות של הילדים ומגייסת את כל הכוחות שאין בה למען הגידול שלנו".
מיכל אלוני, יתומת צה"ל ממלחמת ששת הימים, מספרת על היעד שהציבו לעצמם מובילי המחאה, "להביא לשינוי בחוקים שנחקקו בשנות החמישים על ידי בן גוריון ולפיהם היתום אינו מוכר כישות שכולה בפני עצמה. אנחנו דורשים שינוי חקיקה והשוואת זכויות להורים שכולים".
"מדינת ישראל קבעה את רף השכול מול ההורים השכולים. תתכבד המדינה ותשווה את הזכויות שלנו לזכויות ההורים השכולים", אומרת אלוני המגדירה את המציאות כיום כ"הפקרות של 74 שנים בהן היתום מהרגע שהוא יוצא מרשות אימו אינו מוכר בשום מערכת, למעט טיפולים נפשיים. המשפחה שלנו נפגעה, היציבות הכלכלית שלנו נפגעה ונשארנו קרחים מכאן ומכאן ואף אחד לא לקח עלינו אחריות. אנחנו דורשים היום שמשרד הביטחון ייקח אחריות, ימלא את התפקיד שלו ויתמוך ביתומים שנתנו את היקר להם מכל".
יעל נגר מוסיפה ומדגישה כי אבדן אב שהיה המשענת של הבית קשה לא פחות מאבדן אח. אלוני רואה ביתומי צה"ל את הנפגעים העיקריים של משפחת השכול. "הכאב של ההורים השכולים ושל האלמנה הוא כאב, אבל כאב של ילד שעדיין לא בנה את עצמו ולא פיתח את עצמו הפגיעה בו קשה וגרורותיה מגיעות לכל החיים שלו".
על מסקנות ועדת רובינשטיין אותה הקים שר הביטחון הקודם, בני גנץ, לבחינת הסוגיה, אומרת אלוני: "אנחנו דוחים את מסקנות הועדה מכל וכל. המסקנות האריכו את הזכויות המעטות שיש ליתום מגיל 30 לגיל 35, אבל המאסה העיקרית של יתומים שאיבדו אבא במלחמת השחרור, מלחמת ששל הימים ויום הכיפורים, לא קיבלו הכרה וזכויות והוועדה הזו ממשיכה להתעלם מהם, ממשיכה את ההזנחה, ההפקרות, האיוולת והפגיעה המוסרית".
"יגדלו אותנו על קלישאות של רעות וסיסמאות וטקסים של יום הזיכרון, אבל המדינה הפקירה אותנו. יתומי צה"ל הבוגרים מתחילים למות בבתים ללא הכרה, ללא התחשבות", אומרת אלוני המחלקת את הדרישה לשלושה חלקים: הכרה, פיצוי ותגמול, ובהקשר זה היא מזכירה את התיקון בחוק אלמנות צה"ל מלפני כעשור.
"הכרה תביא את הפיצוי והפיצוי יביא את התגמול. הם קשורים אחד בשני. אי אפשר להתעלם מזה שנלקח מהילדים התא המשפחתי, האופק הכלכלי שלהם והמדינה תשאיר אותם לבד מהרגע שבו הם יצאו מרשות אימם והם לא זכאים לשום דבר. יש כאן איוולת שקשה להסביר אותה. צריך לעשות מעשה ולתקן איוולת של 74 שנים".
עוד מוסיפה אלוני ואומרת כי ידוע שבשדה הקרב החובשים ניגשים לפצועים השקטים ביותר מתוך הבנה שמצבם הוא הגרוע ביותר. גם בסוגיה הנדונה השקט מעיד על הפגיעה הקשה, "הילדים בקרב הזה היו הכי שקטים. גם ברפואה האזרחית יש קדימות לילדים וכאן הכול התהפך. הילדים הוזנחו והמבוגרים טופלו. איפה אנחנו חיים? זה לא יעלה על הדעת".
נגר סבורה כי מאבקם של יתומי צה"ל לא אמור להיות מאבקם של היתומים לבדם אלא "מאבק של כל אזרח במדינת ישראל. שלחתם את הורים שלנו למלחמה. אל תפקירו אותנו בשטח. תתמכו בנו. אני בטוחה שאם אבא היה רואה איפה הילדים שלו היום או מה המדינה עשתה או לא עשתה, הוא לא היה שמח בכך. גדלתי במשפחה של ערכי דת ומדינה, אבא שירת מתוך אידיאל והיום אנחנו מרגישים שאין לנו מקום. היתמות שלנו פסקה בגיל 21 ואין לנו זכויות. המלחמה הזו צריכה להיות אינטרס של כל אזרח ואזרח במדינת ישראל".