בד' בשבט, נציין שנה למותו של ידידי, הפזמונאי יורם טהרלב ז"ל (1938–2022). טהרלב, שהיה פזמונאי אהוב בגלל שיריו, ההומור שלו, ועיסוקיו הבין תחומיים, כתב וערך כעשרים ספרים (את האחרון, על ספר משלי, הוציא יואל רפל לאחר מותו), ומעל לאלף פזמונים.
לטעמי, ניתן לסווג את פזמוניו לארבעה סוגים: רוב שיריו הם שירי אהבה (למשל: "זר של נרקיסים", "חשמל זורם בכפות ידיך", "את חירותי"..), חלקם שירים הקשורים לארץ ישראל - רבים מהם קשורים לנוף ילדותו (למשל: "ההר הירוק", "חלקת א-לוקים", "יעלה ויבוא"...), חלקם שירים העוסקים באירועים היסטוריים (למשל: "הבלדה על יואל משה סלומון", "אגדת הל"ה", "ספינות שרבורג"...) והסוג הרביעי הוא שירים אקטואליים, הרומזים לתחושותיו האישיות ביחס למתרחש במדינה (למשל: "אין כבר דרך חזרה", "יא סלאם", "עוד לא תמו כל פלאייך"...). מכנה משותף העוטף רבים משיריו הוא שימוש בשפה התנכ"ית ובאירועים תנכ"יים ועל כך פרסמתי כבר שני מאמרים אקדמאים.
בשנה האחרונה, הוקדשו בתקשורת תכניות רבות לשיריו וכן נערכו ערבים תרבותיים רבים לזכרו, אך מתוך בדיקה דקדקנית של השירים שהושמעו באירועים אלה, ניתן לומר שרק כמה עשרות מתוך אלף שיריו הוזכרו ונזכרו.
ברצוני להתייחס ברשימה זו לשיר המבטא דווקא את עולמו הפנימי של יורם, שכפי שנאמר, מעבר להיותו פזמונאי, היה איש ספר שכתב על נושאים רבים הקשורים ביהדות, בהיסטוריה הציונית ובהומור מה - גם על אקטואליה. כזכור, בשנותיו האחרונות היה יורם מעביר מופע סטנדאפ שעסק בעיקר בפער בין השפה וההומור של ראשית המאה ה-20 לבין סופה.
פתאום באמצע החיים, עת היה בן-35, כתב יורם שיר עמוק מאד. השיר נכתב ב-1973, כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים : "להיות יהודי".
להתחיל מארם נהריים, לעבור בכבשן האש,
ולצאת למסע הנצח, עם מים ולחם יבש.
לעקוד את הבן, את הילד, כמו לגדוע תקווה אחרונה,
ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה.
ולשמוע מגבוה, את הקול ההולך:
לך לך, לך! לך לך, לך!
אתה האחר, אתה היחידי,
לך לך! לך לך" פירושו להיות יהודי.
לרדת מפה למצרים ולצאת ממצרים לפה,
בלי לדעת אם בירושלים יבוא המסע אל סופו.
להיות גם נגיד וגם מלך, ושר בחצרות ספרד,
אך תמיד להרגיש מאכלת מונחת עלי צווארך.
תמיד לחכות שיגיע, הקול שיקרא גם לך,
לדעת כי בית אביך לעד לא יהיה ביתך.
ולנוע מארץ לארץ, אך לשאת כחותם ושבועה,
את זכר אותה הארץ, אשר עמודיה שבעה.
השיר הולחן על ידי משה וילנסקי (1910–1977). וילנסקי מבכירי המלחינים שהיו כאן, חש שבשיר יש עוצמה חריגה וביקש, שלא כהרגלו, מאדם נוסף לכתוב עיבוד לשיר. היה זה כצפוי יאיר רוזנבלום (1944–1996), המלחין המוכשר שניהל מוסיקלית באותה עת את להקת גייסות השריון שגם שרה את השיר.
מה חש וילנסקי בשיר, שגרם לו לבקש סיוע? הדברים נענים מתוך עצמם.
טהרלב, לא היה אדם דתי, ולהיפך, היה מתמיד לומר שהוא "חילוני ברוך ה' " (ראו באתר שלו) היה מחובר מאד למורשתו והדברים ניכרים בכל כתיבתו.
בשנת תשל"ג, לאחר שש שנים כבר מתחוללת מלחמת ההתשה שהיא המלחמה הרביעית שחוותה המדינה בחצי יובל שנים בלבד, הרגיש, שללא מענה פנימי על השאלה: מדוע בעצם לחיות כאן על חרבנו במקום בו נופלים ללא הרף חיילים, לא ניתן להמשיך הלאה. ואת הדברים העלה טהרלב בשיר: האם המסע שהתחיל עם אברהם אבינו ("להתחיל מארם נהריים, לעבור בכבשן האש") ואחר כך יעקב ("לרדת מפה למצרים"), ואחר כך בפרשתנו ("ולצאת ממצרים לפה") ולרדת שוב מן הארץ בחורבנות השונים, ולהיות מגורש שוב בפרעות ובשואה יכול להצדיק את עצמו?
ותשובתו של טהרלב היא, שזו הבחירה. אם בחרתי להישאר בן לעם היהודי, אני צריך לדעת שהדבר כולל מלחמות, והתשות, וקבירת בנים ("מאכלת עלי צווארך"), וגלויות ("לדעת כי בית אביך לעד לא יהיה ביתך"), וגירושים ("להיות גם נגיד וגם מלך ושר בחצרות ספרד"), ועם כל זאת, להתחזק מתוך העובדה, שלמרות הכל יש "בסיס אם" שממנו באנו ואליו נשוב כפי שאומר הבית האחרון: "אך לשאת כחותם ושבועה את זכר אותה הארץ אשר עמודיה שבעה".
הדברים לכאורה מבוססים על משלי ט,א: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה", אלא שמיד אנו חשים שאין הפסוק עוסק בארץ ישראל, ואכן, מקורו של טהרלב במקרה זה הוא לא התנ"ך אלא שירו המפורסם של טשרניחובסקי שכתב ב-1923 את "אומרים ישנה ארץ", ושם בבית השני: "אומרים ישנה ארץ עמודיה שבעה". וכהמשך לטשרניחובסקי אומר טהרלב: כן, זה המחיר שתובעת הארץ הזו, אך אני מוכן לשלמו "כחותם וכשבועה"!
השיר המרגש, שלחנו ועיבודו (הכולל אזעקה ושירת אופרה) מעבירים את עוצמתו, היה מוכר למתי מעט, בעיקר לאלה שעברו סמינריוני הדרכה בבני עקיבא. אך לפני שש שנים סייעה לי הגב' יעל פורת להעלותו לפייסבוק, ומאז הועלה בצורה מסודרת ליוטיוב על יד עמותת "שיר עד" ואני עסוק בפרסומו מחדש.
טהרלב היה דמות צבעונית מאד: חבר של כולם שהופיע בקיבוץ ובמאחז, למול כיפות ראש ולמול קרחות בוהקות, היה מצחיק אך גם עמוק. חסרונו כבר מורגש בעולם הזמר הישראלי, ובסוג של נס, הספיק קובי בן-עטר, המנהל האמנותי של עמותת "צאן ברזל" שעוסקת בשימור הזמר העברי, ליצור בין השנים 2020–2022 עוד טרם לכתו של יורם, את פרויקט "יעלה ויבוא" בו ביצעו אומנים, בעיקר חדשים, את שיריו הישנים. את הפרויקט כולו ניתן למצוא ביוטיוב וגולת הכותרת של הפרויקט היא שירתו של יורם בעצמו את שירו "לילות" שעליו העיד שהוא האהוב עליו מכל שיריו.
יהי זכרו ברוך.
הכותב הוא הרב ד"ר יוסף פריאל חוקר את הקשר בין הפזמונאות הישראלית והתנ"ך ובעל פינת הרדיו "השיר בפרשה"