בפרשת השבוע בא, בעצם מתחילה התורה, או ליתר דיוק – חלק הציוויים שמצטווים ישראל כעם. אומנם היו מצוות שניתנו עוד בבראשית, פרו ורבו ומצוות המילה, אך מצוות שייחודיות רק לעם ישראל, בהיותו עם, מתחילות החל מפרשתנו.
הדבר מובן, שכן בפרשה שלנו גם חל רגע הלידה, רגע המעבר הכל כך גדול, של יצירת עם ישראל לעם. לכן, גם היות המצווה הראשונה שישראל מצווים, מצוות קידוש החודש, היא כל כך טבעית ומובנת לנו. מדוע?
קידוש החודש היא מצווה על החלת קדושה על הזמן הקיים בעולם. קביעת מועדים. הזמן הוא הגורם המאפיין הבסיסי ביותר לקיום העולם הזה. הקב"ה הוא מעבר לזמן, אך כשהוא ברא את העולם, הוא ברא אותו כזמני. כבני אדם איננו מסוגלים לתפוס בשום פנים ואופן כיצד ניתן להיות בו זמנית גם היה, גם הווה, וגם יהיה. עבר, הווה ועתיד שמשמשים כאחד? הדבר מעל לתפיסת בן אנוש.
בקידוש החודש הופכים ישראל שותפים עם הקב"ה במעשה בראשית, ובכך בעצם מגיע שלב חדש בעולם, שלב שבו יש מי שיוכל להחיל קדושה בעולם, לתת מהות אחרת, שמתחברת לעליון, לזמן הקיים בעולם. ישראל הם שמקדשים את הזמנים. יצירת עם ישראל בעולם כעם, זוהי בעצם בריאת עולם חדשה, בריאת הקדושה בתוך עולם של חול. לכן המצווה הראשונה מתחילה מאותה התחלה שבה נברא העולם – מיצירת מסגרת הזמן.
המצוות הנוספות בפרשה הן המצוות שמכינות ליציאה ממצרים, המצוות על פסח מצרים ועל פסח דורות:
והנה, גם כאן, אנו נתקלים בתופעה שונה וחריגה מאוד שנוגעת לזמן.
כמה חגים יש בפרשה? לכאורה רק חג אחד, חג הפסח. אך אין זו אמת. שני חגים בפרשתנו: חג הפסח וחג המצות.
זמנו של חג המצות, כמו חג הסוכות, מתחיל בליל ט"ו בחודש, ונמשך שבעה ימים.
זמנו של חג הפסח ייחודי, ואין עוד כמוהו בכל החגים כולם: הוא מתחיל בחצות יום י"ד בניסן, ונמשך פחות מ 24 שעות, עד אור הבוקר של ט"ו בניסן. חג המצות משתלב בחג הפסח שכבר התחיל לפניו, ומצטרף אליו למשך לילה אחד – הלילה שבסופו יצאו ישראל ממצרים, באור יום.
נראה, שהסיבה לשינוי הגדול הזה דווקא בחג הפסח היא, שהוא בעצם מקדים את הרגע של היצירה. הוא נמצא בזמן שקודם לזמן, הוא משלים את התוהו ובוהו שקדם ליצירת ישראל וליציאתם ממצרים. הוא בעצם משלים את התהליך של הלידה עצמה, ולכן אולי גם צריך לצרף אליו את הקורבן ואת מריחת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, בבחינת מעבר בתעלת הלידה, ועם דם השפיר והשלייה האלה, יוצאים ישראל אל האור, ונהיים לעם. ביציאתם, הם כבר יהיו מבוררים יותר, אחרי לילה ארוך במיוחד, שקדם לו עוד חצי יום לפניו, שבו הם התכוננו סופית ליציאה. אך היציאה עצמה תהיה באור היום: בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים.
שנזכה בע"ה לחוג את חג הפסח הבעל"ט בעוד כחודשיים, בהקרבת הקרבן בבית המקדש בירושלים הבנויה, לקדש את הזמנים, ולצאת מבין המיצרים אל האור הגדול, אור הגאולה במהרה בימינו אמן.
הרבנית ד"ר חני פרנק, ראש בית המדרש מתן שומרון ומנהלת מכון ידעיה