הבריכה בהר חומה
הבריכה בהר חומהצילום: יוני סיבוני

אתמול פסק בית-המשפט המחוזי בירושלים כי הבריכה בשכונת הר-חומה תפעל בשבת. זאת בניגוד לעמדתו של רוב גדול במנהל הקהילתי שהתנגד לכך בשל חשש מפגיעה בצביונה של השבת בשכונה.

לכאורה עוד אירוע מקומי בשכונה ירושלמית, אבל בפועל כזה שמזקק את מלחמות הדת והמשפט שמסעירות את ישראל כבר שנים ארוכות, ודומה שלהבותיהן מגיעות בימים הללו לשיאים חדשים ומאיימות לכלות אותנו. בכל החזיתות, זו הדתית וזו המשפטית, הכרעה, בין אם משפטית או פוליטית לצד אחד היא ניצחון פירוס. הדרך היחידה להמשיך לחיות יחד היא לגלות יותר כבוד הדדי ולהגיע לפשרות.

בשכונת הר-חומה, שכרבע מתושביה חילונים, העירייה הקימה בריכה. מלכתחילה היא ביקשה להפעיל אותה, לרווחת התושבים החילונים, גם בשבת. מתוך התחשבות באופי השכונה, היא קבעה כי שירותי הבריכה יופעלו בשבת במתכונת מצומצמת, בלי חוגים, מוזיקה וקיוסק. רק שוחים לבריאות. כל זה לא סיפק את התושבים הדתיים של השכונה שהקימו קול צעקה וגרמו לכך שההכרעה בסוגיה תעבור למנהל הקהילתי, שהחליט ברוב גדול לסגור את הברכה בשבת. כמיטב הכרוניקה הישראלית, החילונים פנו לבית המשפט וזה הכריע כי מאחר ומדובר במתקן של העיריה שנבנה לרווחת כל התושבים והפגיעה באופן השבת בשכונה מינורי, הברכה תפעל, בסייגים שקבעה העיריה, גם בשבת. קל לנחש שהסוגיה תתגלגל לפתחו של בג"ץ.

ד"ר שוקי פרידמן
ד"ר שוקי פרידמןצילום: חופשי

המקרה הזה מצטרף לשורה ארוכה מדי של מקרים בהם בית המשפט נדרש להכרעות בסוגיות שהן ערכיות-חברתיות במהותן. העיר ירושלים עצמה, אבל גם ערים אחרות, העבירו להכרעת בית המשפט סכסוכים הנוגעים לפתיחת בתי-קולנוע בשבת, סגירת רחובות בשבת, סגירת בתי עסק ועוד ועוד. חשוב לציין שההכרעות אינן אחידות. פעמים שבית המשפט הכריע לטובת "הצד הדתי" ופעמים אחרות לטובת "הצד החילוני".

ההכרעות הללו לעתים נדרשות, באין מגן למיעוט, אבל במבט רחב, הדינמיקה הזו מזיקה לחברה הישראלית. למעשה יש כאן שני מאבקים שמזינים אחד את השני: מאבק על זהות וערכים ומאבק על שאלת הגורם שמוסמך להכריע במאבקים הללו. המאבק הראשון מתנהל בישראל מאז הקמתה, אבל עם השינוי באופי החברה הישראלית, הוא הולך ומתעצם לנגד עיננו. מחד גיסא קבוצת הרוב המסורתי-חילוני שמבקש לחיות במדינה בעלת אופי יהודי אבל לא הלכתי.

מאידך גיסא קבוצה דתית-חרדית לה ביטוי עז בקואליציה הנוכחית וכוח חסר תקדים לכפות את ההלכה על המרחב הציבורי. המאבק השני הוא על מקומו של בית המשפט כמכריע בסוגיות הללו. צד אחד מבקש, לעתים בצר לו, לתת לבית המשפט סמכות גם בסוגיות כאלו. הצד השני, השולט כרגע, מבקש להדיר את בית המשפט מהכרעות הנוגעות להגנה על קבוצות מיעוט, ולהותיר כל הכרעה בשדה הפוליטי.

ביסוד שני המאבקים הללו, עומד הרצון להכריע את הצד האחר. להגיע, בסופו של יום, להכרעה ברורה וחד משמעית. מי מנצח ומי מפסיד. מי יקבל את מלא רצונותיו, ומי יאלץ להסתגר בד' אמותיו ולחוש שהוא מאבד את מקומו גם בביתו ובשכונתו. אם אנו חפצי חיים, אנחנו חייבים לשנות את הדינמיקה הזו, ולבקש פשרות והסכמות במקום הכרעות. אם כך נעשה בשדה הקהילתי, העירוני והמדינתי, הצורך המתמיד בפתרון סכסוכים באמצעות בית משפט יפחת משמעותית. ואם זה יקרה, והכרעות מהסוג שהתקבל אתמול יהפכו למקרים נדירים וייחודיים, גם המחלוקת על מקומו של בית המשפט תעומעם.

ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'. ספרו "לא אהבנו מדי" יצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים".