עצת הזהב

כשתמר מיכלסון הייתה בת 14, כמקובל באותה תקופה, התקיימה מכירה של בגדים באחד הבתים ביישוב שבו התגוררה. "הייתי צריכה בגד לשבת, אז אמא שלי נתנה לי 200 שקל. היא נשארה בבית עם התינוק ואמרה לי 'תלכי ותקני מה שאת רוצה'. הלכתי וחזרתי בלי בגד, ואמרתי לה: יש הרבה בגדים ב-200 שקל, אבל מה שאני אוהבת עולה 270. אז היא הציעה: קחי את ה-200 שלי, תוסיפי 70 משלך, ותקני את מה שאת אוהבת.

"חוויתי את זה בתור וואו! אני כבר לא ילדה קטנה, אני יכולה להרשות לעצמי דברים שההורים שלי לא יכולים לממן לי. גם מבחינת הטעם האישי וגם מבחינת המאמץ לעבוד - עשיתי בייביסיטר או קייטנה עם חברה בקיץ כשהייתי בסך הכול בת 14. זה מאוד עודד אותי לעצמאות. בשנות התיכון התחלתי לקנות בגדים לעצמי. כשהתחתנתי בגיל 24, שילמתי בעצמי על כל הבגדים ועל שמלת הכלה. אפילו לא העליתי בדעתי לבקש מההורים את הדברים האלה. גרתי בבית של ההורים ועבדתי, לא הייתה שום סיבה שאני לא אשלם בעצמי את מה שאני יכולה.

"כמובן שההורים שלי שילמו על החתונה. בשלב מסוים אמא שלי אמרה לי: רגע, אבל את המתנה לחתן אנחנו משלמים, את לא צריכה לקחת על עצמך הכול. לפעמים כשאני מספרת את זה לאנשים, הם אומרים לי: לא כעסת על אמא שלך? זה התפקיד שלהם לקנות לך בגדים. לא כעסתי. דווקא הרגשתי שזה מעצים אותי. במשך הזמן הבנתי שזה מאוד תלוי איך מתווכים את זה לילדים".

ילדה בת 12 קנתה פסנתר

את הסיפור הזה מספרת תמר מיכלסון לכל מי שרק מוכן לשמוע, במסגרת עבודתה כמלוות משפחות ועסקים בארגון 'מקימי' בעשור האחרון. מאז שהפכה לאמא והילדים הקטנים התחילו להתלוות אליה לקניות במכולת, החינוך הפיננסי מעסיק אותה ללא הרף. "ילדים הם מאוד סקרנים. אני מאמינה בשיח פתוח על כל מה שהם שואלים בכל מיני תחומים, וכמובן בתחום הכספי. כשאני מסתכלת אחורה על איך שההורים שלי גידלו אותי - תמיד הדברים היו פתוחים על השולחן".

כך, כאשר עיתון 'אותיות וילדים' פנו ל'מקימי' וביקשו לקיים שיתוף פעולה לטובת טור כלכלי לילדים, מיכלסון קפצה על המשימה ובמשך שנה וחצי כתבה טור כלכלי קבוע בשפה מותאמת לילדים. קצת אחרי שהתפרסם הטור האחרון היא קיבלה פנייה מספריית בית אל שביקשו להפוך את הטורים לספר. אחרי חבלי לידה ארוכים ראה אור לאחרונה הספר 'כסף זה משחק ילדים'.

הספר בנוי מכ־30 פרקים המספרים סיפורים מתוך חייו של נועם בן התשע ומשפחתו. "זה יכול להיות ברמה שהוא היה צריך להחליט מה הוא עושה עם דמי הכיס שלו, אם הוא חוסך אותם או קונה איתם משהו, ואיך הוא הגיע לאיזון", היא מדגימה. "כמעט כל הסיפורים בספר הם מקרים שהתרחשו במציאות של הבית שלנו או של חברים באיזושהי צורה. שיניתי כמובן את הפרטים. למשל, הלכנו לבקר חברים והיה להם פסנתר חדש בבית, ומתברר שהילדה בת ה־12 וחצי קנתה אותו מכספה. איך ילדה כל כך צעירה חוסכת כסף לכזה דבר יקר? מקרה אחר מתאר תאונה שאירעה בזמן נסיעה ברכב ואז עולה נושא הביטוחים". בסוף כל פרק ישנה משימה והגדרות למושגים שהופיעו בו. "ממש עוברים איזשהו מסע. הספר הזה מאפשר להורים ולילדים לשבת ביחד ולקרוא ולדבר, או שהילדים יקראו ויחזרו אל ההורים שלהם עם שאלות. שיהיה דיון, שהדבר הזה יעלה מעל פני השטח".

זה לא יגרום לעיסוק מיותר ואובססיבי של הילד בכסף? כשהוא יגיע לגיל 18, אפשר לעשות לו שיחת הכנה מרוכזת והוא יקפוץ למים. למה צריך להתעסק בנושא של כסף כל הזמן?

"ילדים ממילא חשופים מאוד לעניין של כסף, בין אם נרצה ובין אם לא", משיבה מיכלסון. "כשההורים מתנהלים בחשאיות הילדים חווים את המתח סביב העניין הזה. כשאני מלווה משפחות אני רואה עד כמה חלק גדול מההחלטות שהם צריכים לקבל משפיע על הילדים. זה יכול להיות ברמה של לא לצאת לחופשה השנה, להפחית את מספר החוגים או לוותר עליהם לגמרי. בנושא החוגים אני מעודדת את ההורים לא לשלם לילדים הכול, בטח כשהם גדלים. בתשלום למסעות בתנועות נוער אפשר להתחלק חצי-חצי או באחוזים אחרים, וגם ברישיון נהיגה באיזשהו שלב. מי אמר שההורים חייבים לשלם לילדים הכול?" היא תוהה.

"נתקלתי גם בסיטואציות של ילדים גדולים שגרים בבית וכבר עובדים, וההורים לא סוגרים את החודש. הם מנסים מכל כיוון, ואז אני מציעה להם: אולי תדברו עם הילדים? הילד עובד במלצרות או במשהו דומה, והוא מרוויח 5,000 שקל בחודש. על מה ההוצאות שלו? קצת בגדים, קצת נסיעות. הוא יכול לשים 1,000 שקל על זה שהוא גר בבית. זה מחסום שמנטלית הרבה פעמים קשה להורים לעבור אותו. לפעמים הם שמחים שמישהו נתן להם אישור לעשות את השיחה הזאת. לא פעם הם מגלים שהילדים ממש זורמים עם זה, אולי הם רק חיכו לבקשה".

כהמחשה לדבריה מספרת מיכלסון כי בשבוע שעבר קיבלה שיחת טלפון מבחור צעיר שהמצב הכלכלי של ההורים שלו קשה. הוא ואחיו, שני ילדים, רוצים לעזור להם. "הם רוצים לבוא לפגישה ביחד עם ההורים, כמובן אחרי שהם דיברו עם ההורים וההורים נתנו אור ירוק. זה מקסים! לראות איך הם מתנהלים וכמה הם צריכים מהילדים".

בנוסף לכך קובעת מיכלסון כי אין תחליף להתנסות בשטח. "אני לא מאמינה בללמוד שחייה בהתכתבות. אי אפשר לשבת עם מישהו בן 18 ולהגיד לו: כך וכך עובד העולם של הכסף, בוא נעשה איזו הרצאה חד־פעמית. צריך חינוך מהבית, דוגמה אישית, חשיפה והתנסות בגיל צעיר. אני אומרת הרבה פעמים להורים: כשנער בן 14 או 15 יצטרך למצוא לעצמו כסף בשביל קייטנה או חצי קייטנה שהוא רוצה ללכת אליה בחופש הגדול, הוא עדיין מוגן, יש לו איפה לגור, יש לו מה לאכול, יש לו מי שמממן את הצרכים הבסיסיים שלו. זאת התנסות מצוינת בזמן שהוא עדיין מאוד עטוף ומוגן. הם ייצאו לחיים כשהם מכירים את הדברים הרבה יותר טוב. אני מודה להורים שלי על זה שהם נתנו לי באמת להתנסות. מגיל 14 עבדתי בסידור של חנות קטנה, ועשיתי כל מיני דברים שהתפתחו ליותר ויותר. מבחינתי זאת הייתה חוויה מאוד תורמת, לא מקטינה".

חיסכון זה כמו דיאטה

תמר מיכלסון, בת 41, נשואה ואם לארבעה מפרדס חנה, היא רואת חשבון במקצועה. לאחר כמה שנים של עבודה בתחום היא הרגישה תחושת מיצוי והתחילה לחפש אפשרויות אחרות. באחת השבתות הגיע לידה עיתון 'בשבע', שבו התפרסם ריאיון עם ישראל ליבמן, שהקים זמן קצר קודם לכן את 'מקימי'. "באותם ימים זה היה ארגון מאוד קטן - היה רק הסניף בירושלים, וישראל היה היחיד שליווה משפחות. אני זוכרת את הסיטואציה שאני יושבת על הספה, קוראת את הכתבה ואומרת לעצמי: זה מה שאני רוצה לעשות".

במוצאי השבת היא מצאה את מספר הטלפון של ליבמן ויצרה קשר. "זה לא קרה מיד. הייתי צריכה ללמוד את הנושא. לא באתי עם ניסיון בליווי משפחות, אז לקח קצת זמן עד שזה קרה בפועל. עזבתי את מקום העבודה שלי כשכירה, פתחתי תיק כעצמאית והמשכתי לעשות דו"חות רבעוניים כפרילנסרית, כדי להישאר עם איזושהי יציבות כלכלית. עברתי את ההכשרה של פעמונים והתנדבתי שם שלוש שנים. במקביל פתחנו את הסניף של 'מקימי' בפתח תקווה".

מה בעצם משך אותך לתחום הזה?

"הצורך שלי לעבוד עם אנשים ולא רק עם המחשב והמספרים", היא מסבירה. "הלכתי ללמוד ראיית חשבון כי יש לי איזה חיבור לתחום. כאן הרגשתי שזה משלב את היכולת האנליטית, המספרים, סדר וארגון וכל מיני דברים שהיו בי, במפגש עם בני אדם. אני כבר כמעט עשר שנים בתחום וכל מפגש הוא אחר, כל משפחה היא אחרת. הנתונים הכלכליים יכולים להיות מאוד דומים, אבל התהליך הוא מאוד שונה. בסוף, לעשות את הסדר במספרים גם ילד בכיתה ג' עם טיפה גישה למחשב יכול לעשות, ולהגיע למסקנה שהם מוציאים יותר ממה שמכניסים וצריך להגדיל הכנסות או לצמצם הוצאות וכן הלאה. אבל מה שיש פה זה בעצם תהליך של אימון וליווי של המשפחה, להיכנס לראש שלהם ודרך זה לעבוד ולעזור להם לקבל החלטות. לא להחליט בשבילם", היא מדגישה, "אלא להוביל אותם להחלטות הנכונות להם, וללוות אותם גם בקשיים. זה מה שיפה בעיניי בתחום".

בסוף הנוסחה לכאורה פשוטה: אם יש יותר הוצאות מהכנסות, או שמצמצמים את ההוצאות או שמגדילים את ההכנסות.

"בגדול אתה צודק. הגדלת הכנסות, צמצום הוצאות - זה מאוד פשוט. אבל איך מביאים אנשים לעשות את זה בצורה שתחזיק מעמד? הייתה לי פעם משפחה שהגיעה אחרי שהם הלכו לעשות ליווי במקום אחר. הם סיפרו שהתחילו ליווי שם והיה ממש טוב, והבינו שהם צריכים להגדיל את ההכנסות. שניהם לקחו שתי משרות נוספות, אבל לאחר זמן קצר פשוט עזבו הכול כי לא יכלו לעמוד בזה. הם הידרדרו מחדש, ואז הם הגיעו אליי", היא ממחישה.

"צריך להיות מאוד רגישים ועדינים, כי המציאות הכלכלית לפעמים מאוד רחוקה מהיכולות. צריך ללכת בין הטיפות, וגם לא להחליט בשביל האנשים אלא לתת להם להתבשל ולקבל את ההחלטות בעצמם. לפעמים אפילו לעצור אותם. היה לי מישהו שלקח בנוסף למשרה המלאה שלו עבודה של חלוקת עיתונים בלילה. אמרתי לו: אני מאשרת את זה לחודש־חודשיים, לא יותר. זה לא דבר נורמלי לחיות ככה לאורך זמן".

אחד הדברים הכי חשובים שמיכלסון שמה לעצמה למטרה כשהיא מלווה משפחות הוא לעזור להם לא לוותר על החלומות והרצונות שלהם, אלא לעדכן אותם או לזהות את הצורך הפנימי שמאחוריהם. "אם מישהו אומר לי שהחלום שלו זה לנסוע לטיול במזרח לשלושה חודשים למשל, אז אני מנסה לברר את הצורך הפנימי ולראות מה חסר שם. חסר שם ריגוש, שינוי אווירה, ניתוק מהעומס של החיים? ואז אנחנו מנסים לראות איך אפשר לעשות את זה בתוך המציאות ובתוך התקציב שלא מאפשר כרגע את הנסיעה הזאת. אולי נצליח, אם למשל נסבלט את הבית. אבל לא לוותר על החלומות. כשמוותרים על החלומות קשה מאוד להחזיק מעמד בתהליך לאורך זמן. כמו שאומרים שדיאטה לא עובדת לאורך זמן, כי אנשים אחר כך עולים במשקל בחזרה. אבל אם הם עושים את זה בצורה של שינוי בתפיסה ובאורח החיים, זה בהחלט יכול לעבוד לאורך זמן".

מתי נופל האסימון?

יש איזשהו חוט ששוזר בין כל האנשים שמגיעים אלייך? אפיון מיוחד להתנהלות של הישראלי המצוי?

"לא כל מי שמגיע אליי הם בעלי חובות", היא מבהירה. "יש זוגות צעירים שמגיעים אחרי החתונה ואומרים: את יכולה ללמד אותנו על כסף? אנחנו יודעים שאנחנו צריכים את ההדרכה. זה מקסים שהם מגיעים בשלב הזה. מישהי פעם הגיעה אליי עם 80,000 שקל ששוכבים בחשבון. היא גדלה בקיבוץ ומעולם לא למדה להתנהל עם כסף, וזה לקח אותה דווקא לצד השני, שהיא הייתה חסכנית והכסף נשאר אצלה בחשבון. היא הבינה שזו טעות, והגיעה כדי לחשוב ביחד איך להשקיע אותו נכון וללמוד את התחום הזה. יש אנשים שבאים כי הם זכו במחיר למשתכן או שיש להם הזדמנות לקנות דירה, ורוצים לראות אם הם בכלל יכולים להרשות לעצמם ואיך. יש כל מיני סיטואציות, לא כולם בעלי חובות, אבל הרבה בעלי חובות".

מיכלסון דוחה את הנחת היסוד שיש התנהלות רווחת של הישראלי המצוי, "כמו שאין אוכל של ילדים. יש אנשים שחושבים שיש אוכל של ילדים. נכון שרוב הילדים אוהבים צ'יפס ושניצל, אבל יש הרבה ילדים שאוכלים מאכלים אחרים. זה לא משהו שחייב לאפיין את כולם. אז אני גם לא חושבת שיש התנהלות של הישראלי המצוי. אנחנו חיים במציאות עשירה מאוד. יש המון מבחר והמון שפע. לא תמיד היכולות שלנו מתאימות לכל השפע הזה, וזה מאוד מבלבל".

יש דרך לווסת את תרבות הצריכה הזאת?

"אצל הרבה מאוד אנשים, מעצם זה שאנחנו עושים שיקוף של תמונת המצב הכלכלית מתחילים לאט לאט ליפול להם האסימונים, והם מצליחים לעשות שינויים בהתנהלות שלהם. לפעמים הם פשוט לא מודעים לפער, לא היו מודעים לכמה הם מוציאים לדוגמה על אוכל בחוץ. לראות את המספרים מול העיניים זה שלב מאוד חשוב, הוא מפיל המון אסימונים. לפעמים הוא נותן מוטיבציה, לפעמים הוא קצת מייאש, אם הפער מאוד גדול. אבל זה שלב בסיסי בעיניי. בלי זה אי אפשר לעשות שום דבר".

את מזהה לפעמים שחלק מתרבות הצריכה הזאת היא רגשית ולא בהכרח מה שאנשים באמת צריכים?

"צריכים זה מושג מאוד נזיל", היא מאבחנת.

אלה לא תמיד הוצאות הכרחיות.

"השאלה מה זה הכרחיות. אני רואה הרבה אנשים מהציבור הדתי שנותנים מעשרות בסכומים מאוד גבוהים, גם כשהם נמצאים במינוס. פעם ניגשתי לאחד הרבנים שמתמחה בתחום כלכלת המשפחה ושאלתי אותו בנושא. אז הוא אמר לי: בפשטות, רוב הפוסקים אומרים שאפשר לתת מעשרות מהנטו שבין ההכנסות להוצאות ההכרחיות. אמרתי לו: מה זה הוצאות הכרחיות? אז הוא השיב: לא צריך להיכנס לרמה של מה הם קונים בסופר, אבל סכום ממוצע של משפחה בגודל שלהם מבחינת קניות. חוג לילד זה ממוצע בימינו. רכב למשפחה זה לגמרי ממוצע. הוא ממש לא כיוון לאמירה שצריך לחיות באיזושהי סגפנות".

אם הולכים על כיוון כזה, לכמה משפחות בישראל נשאר סכום סביר בין ההוצאות להכנסות?

"ברור שיש. ברוך השם יש משפחות שמרוויחות יפה. נכון, הרבה פעמים המעשרות יהיו איזשהו סכום סמלי, אפילו 50 או 100 שקלים בחודש בשביל להיות בצד הנותן. אבל זה דורש גם המון כנות פנימית של האנשים עצמם. יצא לי לשבת עם אנשים שבאמת רצו ללכת לפי הקו הזה, וממש חשבו אילו הוצאות מבחינתם אי אפשר בלעדיהן, ועל הוצאות אחרות כמו חופשות וכדומה הם אמרו: את זה כרגע נוריד כדי לחשב כמה מעשרות אנחנו צריכים לתת. זה מאוד תלוי בתפיסה שאדם מגיע איתה. יש אדם שבלי לצאת לחופשה במלון פעם בשנה ירגיש שהחיים שלו לא שווים את כל העבודה הקשה, ויש אדם שזה ממש לא מעסיק אותו. מבחינתו לעשות קמפינג, רק להעביר את החופש הגדול איכשהו. ברור שההתכווננות שלנו תהיה לפי מה שהאדם מביא איתו. משפחה שחשוב לה מאוד לצאת לחופשה, נעשה ככל יכולתנו למצוא לזה תקציב, או לנהל חיסכון חודשי, כדי שיהיה להם כסף לצאת לחופשה. אני משתדלת ללכת עם מה שהם מביאים. לא להביא את עצמי ואת הדעות שלי לסיפור".

לא לעבוד עשרים שעות ביממה

מטבע הדברים, באמתחתה של מיכלסון יש לא מעט סיפורים מעניינים מהמשפחות הרבות שליוותה במהלך השנים. "הגיעה אליי אישה גרושה עם ילדים קטנים שמקבלת קצבת נכות על רקע נפשי. היא הייתה אחרי תהליך שיקום עם מעט מאוד הכנסות משיעורים פרטיים שהעבירה. היא לא הייתה בחובות גדולים, אבל החליטה שהיא רוצה לחיות בשפע. בתהליך שעשינו היא שמה לב שבשיעורים הפרטיים היא לא רק מלמדת את המקצוע אלא גם מעבירה תהליך של העצמה. לאט לאט היא העלתה את המחיר והגיעה למצב שהיא מקבלת 280 שקלים לשיעור פרטי - כמו טיפול. ויש לה הרבה לקוחות. היום היא כבר מעבירה הכשרות למורים על השיטה שפיתחה".

מקרה נוסף שהגיע אל מיכלסון הוא של משפחה שבה שני בני הזוג עבדו כעצמאים, בעסקים שכשלו פעם אחר פעם. "האישה עם ראש יזמי מטורף - מגיל עשרים היא התעסקה בכל מיני יוזמות עסקיות שלא צלחו. כשהם הגיעו אליי היו להם המון חובות, רובם לבני משפחה, שגרמו להרבה מתח. אחד הדברים הראשונים שהבנו הוא ששניהם חייבים להפוך להיות שכירים, ורק מתוך יציבות כלכלית הם יוכלו להתעסק ביוזמות העצמאיות. הבעל מצא עבודה כשכיר, והאישה מצאה עבודה יציבה בחצי משרה. מתוך היציבות הכלכלית הם גם עשו המון מהלכים של צמצום הוצאות. במקביל האישה חזרה להפעיל את העסק שהיא עבדה בו בעבר והוקפא בתקופת הקורונה. בגלל שהכסף שהיא מרוויחה משם לא הולך לקיום היומיומי, זה אפשר להם להחזיר חובות ולצאת לחופשה - לעשות דברים שהם מעבר לתקציב המצומצם שלהם ביומיום".

אומנם הממשלה החדשה הכריזה על שורת צעדים לצמצום יוקר המחיה בישראל, אבל מיכלסון מדגישה כי ישנם לא מעט צעדים שכל אחד מאיתנו יכול לנקוט כדי להקל ולו במעט על ההוצאות השוטפות. במקום להסביר כיצד לערוך קניות נכונות בסופרמרקט, היא מבקשת להפנות את הזרקור לדפוס הפעולה שלנו. "ההתנהלות הכלכלית שלנו מושפעת רבות ממצבים רגשיים ומתפיסות עולם, הרבה יותר מאשר מצורך או לא צורך", היא קובעת. "אחד הדברים הקריטיים זה לא להתעלם מהצרכים והרצונות. ואני בכוונה אומרת 'רצונות' ולא רק 'צרכים'. כך שגם אם נניח שכרגע אין תקציב למשהו מסוים, הרעיון הוא להסתכל קדימה ולמצוא חודש שבו נוכל להרשות לעצמנו את הדבר הזה. נגיד, אם יש לי החודש טסט לרכב, או שזו תחילת העונה - אז לא. אבל אולי בחודש שאחר כך, אפשר להרשות לעצמנו לקנות מכשיר חשמלי שאנחנו רוצים או משהו אחר. לא לוותר".

"אם זה משהו מאוד חזק שחוזר על עצמו - נכניס לטבלה מתי אנחנו כן עושים אותו", היא מחדדת. "גם במובן היותר עמוק, זה יכול להיות צורך נפשי של לנקות את הראש, איזשהו ריגוש, התחדשות, כל מיני דברים כאלה. הרבה פעמים אנחנו יכולים למצוא דרכים איך לעשות את זה בלי להוציא כל כך הרבה כסף, או אפילו בלי תקציב בכלל. כשאנחנו מזהים את הנקודה הפנימית, המענה הוא מאוד פשוט".

דבר נוסף שמציינת מיכלסון מתייחס לצמצום הוצאות באופן שאפילו לא נרגיש. "אם זה לעשות סדר בביטוחים או בהוצאות לחברות תקשורת, שלפעמים מעלות מחירים בלי שנשים לב, דמי ניהול של כרטיסי האשראי, להוזיל את העמלות בבנק וכדומה - שהם כסף שנזרק לפח. אנחנו לא נרגיש שינוי בהתנהלות שלנו אם נוזיל אותם. זאת עבודה חד־פעמית".

כמובן שמבחינתה הגדלת ההכנסות היא הכיוון האידיאלי. "תמיד אפשר לחשוב איך מצמצמים הוצאות, אבל לפעמים זה שואב כל כך הרבה כוחות, שכדאי להשקיע את הכוחות האלה בצורה יצירתית בהגדלת ההכנסות". גם לגבי הצד הזה של המשוואה מדגישה מיכלסון שצריך לעשות זאת בצורה נכונה. "לא לעבוד סביב השעון עשרים שעות ביממה, אלא למקסם את היכולות ואת הדברים שיש לנו עניין בהם. לפעמים אנשים עובדים בעבודות מזדמנות שאין להם שום עניין בהן - במקום ללכת לעבוד במקום שמעניין אותם, שבו הם יכולים לפרוח וגם להביא יותר כסף".

***