ביום שישי חם במיוחד של חודש אב האחרון צעדנו עם משפחות גולדין ושאול לגבול עזה, לציון שמונה שנים שהבנים שלהן ואברה מנגיסטו נמצאים שם. מאז היו בחירות, אז אולי כבר הספקנו לשכוח, אבל בעיצומו של אותו חודש אב הוטלו מגבלות על תושבי העוטף בעקבות איומי חמאס. הצעדה הגיעה רק עד נקודה מאוד מסוימת. מעבר אליה צה"ל לא נתן לנו להמשיך. באותו יום החל מבצע 'עמוד השחר'.
נטע זר גם בתוך צעדת הזדהות
לצד לאה גולדין, בעלה ומשפחתה צעדו רבים. אורנה שמעוני מארגון 'ארבע אימהות' הגיעה עם ההליכון שלה אחרי ניתוח ברך, וגם מאיה אוחנה־מורנו, אלמנתו של סא"ל עמנואל מורנו ששותפה למאבק שנים ארוכות, הייתה שם. ובכלל, היו שם הרבה טפיחות הדדיות על השכם. בצעדה השתתפו פעילים שמכירים זה את זה מעצרות, הפגנות וחוגי בית. הם מגיעים מכל הארץ, קיבוצניקים ועירוניים, דתיים וחילונים, אבל הם לא רבים. היינו כמה מאות, לא יותר. אנחנו הגענו עם שתי בנותינו הצעירות, מבקשים להגיד למשפחות: אתן לא לבד. לצעוק לממשלה: הבטחות זה לא מספיק. היה חם. קיץ ישראלי באזור אשקלון זה אומר לצעוד ולהזיע. המארגנים חילקו כמויות גדולות של בקבוקי מים והרבה מאוד ארטיקים. הם ביקשו לא רק לקרר את הגוף, אלא להמתיק מעט את מרירות הצעדה.
פתאום צד את עינינו אדם מבוגר, יוצא אתיופיה, פניו עצובות והוא נעזר במקל. "הבנים הביתה" נכתב על חולצתו הלבנה, מתחת לתמונתם של הדר, אורון ואברה. מי אתה, שאלנו, והוא השיב שהוא אביו של אברה, שהוא לא ממש ידע על הצעדה הזאת קודם, אבל כששמע מיד הגיע. אישה אחת הייתה שם כדי לדבר איתו באמהרית ולהגיש לו סיוע, וזהו. אפילו בתוך קבוצה אכפתית ורגישה, שאמורה להיות קבוצת הבית שלו, הוא היה נטע זר.
יותר משבוע עבר מאז שודר הסרטון הקשה שפרסם חמאס בכוונה לטלטל את מדינת ישראל. הוא ראה אור ביום חגיגי שבו רמטכ"לי ישראל החליפו משמרת. שידורים חיים, תוכניות מוזיקה מיוחדות, ראיונות עם פרשנים, ואז בום, סרטון חמאס שבמרכזו נמצא ככל הנראה אברה. הוא יצא מישראל כשהוא בן 28, ובטירוף טיפס על הגדר המבדילה בין ישראל לעזה. התצפיתנית התריעה, אבל כוח צה"ל חשב שמדובר באריתראי ולא עצר אותו בזמן. אברה חצה את הגדר בחוף זיקים ועבר לשבת בין הדייגים של עזה. המשפחה התבקשה לא לדבר על זה, להשאיר את הכול חסוי כי מדינת ישראל מטפלת. השנה הראשונה עברה בלי שהציבור ידע בכלל מהסיפור, ומאז עברו עוד שבע שנים. לא הרבה השתנה.
בשבוע שעבר קיבלנו קריאת השכמה מהשכנים הטרוריסטים שלנו. קריאת השכמה מכוערת, בדיבוב גרוע ובאיכות ירודה. אנחנו לא תמיד אלה שבוחרים מי יעיר אותנו, אבל ראוי לנצל את הטלטלה הזאת כדי לעשות מעשה.
שבוע וחצי במדינתנו המוטרפת הופכים כל חדשה לישנה ובלתי מעניינת. אבל דווקא בגלל זה אני כותבת כאן ועכשיו. אסור שהסערות הנוכחיות יסתירו את מה שחובה על המדינה לעשות. אסור שהן ישכיחו מאיתנו את חובתנו כאזרחים, כאחים: לדרוש את הבאתו לארץ, לא לתת לרשויות לספק הסברים ריקים, לא להנהן בהבנה לאמירה שיש דברים שהשתיקה יפה להם. שמונה שנים זה יותר מדי זמן בכל קנה מידה. הוא עוד חי, מי יודע כמה זמן הוא עוד יחיה. הוא ושבוי נוסף, הישאם א־סייד, בדואי חולה סכיזופרניה שגם הוא חצה את הגבול לעזה. 'הרשימה המשותפת' מסרבת לעזור למשפחתו, אולי משום שהוא שירת בצה"ל.
זה לא צריך להיות מאבק ההורים
זה לא פשוט. כי כבר ארבעים שנה, מאז ימי עסקת ג'יבריל, ההורים הם אלה שעומדים בראש המאבק להשבת בניהם. זה לא אמור להיות כך, אבל רק כשהם נוכחים, נלחמים, משמיעים את קולם ברמה, בניהם משתחררים. אולי. הוריו של אברה גרושים ואינם מדברים עברית. מחסום השפה הוא מסך כבד שמפריד בין הכאב והדאגה שלהם ובין הציבור ומקבלי ההחלטות.
ויש את העניין הפשוט של ההזדהות, של תחושת שותפות הגורל. המשפט שהגה משרד יחסי הציבור שהביא את גלעד שליט הביתה הוא "הילד של כולנו". שליט כבר היה בן 19 כשנחטף, לא ילד אלא חייל. אבל מי לא מזדהה עם ילד־חייל אשכנזי שסיים את התיכון ונחטף במהלך מתקפת חמאס? גם אברה יכול להיות "הילד של כולנו", אבל זה לא טבעי לציבור הישראלי. הוא לא מספיק דומה לאנשים שיש להם כוח וקול וקשרים במדינה. הוא לא מגיע מהעדה הנכונה, או מהעיר הנכונה בארץ. אין לו מספיק ותק פה, אין לו קרובים בעלי אזרחות אירופאית או בדרגים גבוהים בצבא, ובנוסף לכול הוא אינו בריא בנפשו. אנשים דבקים בסטיגמות ומתקשים לקבל את העובדה שהוא לא ברח מרצונו לעזה. שאין לו באמת רצון חופשי.
ויש עוד מחסום: עסקת שליט. אזרחי ישראל שרוטים מהאירוע הזה. יותר מ־1,100 מחבלים שוחררו, מאות אסירי עולם. לפחות 40 אחוזים מהם שבו לעסוק בטרור, עשרה ישראלים נרצחו ורבים נפצעו. מדינת ישראל החליטה שלא תחזור על כך, והיא אכן לא מתבקשת לעשות זאת על ידי אף אחד מהורי השבויים והנעדרים. ובאמת לא צריך, יש הרבה דברים אחרים שאפשר לעשות.
למדינת ישראל יש כל כך הרבה אינטראקציות עם חמאס, כל כך הרבה מנופי לחץ, החל מכניסת סחורות דרך בלדרות התשלומים לחמאס ומספר הפועלים הנכנסים לישראל ועד תנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים. וזה רק החלק הגלוי, הטריוויאלי. מומחי ביטחון אמרו בשבוע שעבר שחמאס שחרר את הסרטון של אברה ללא תמורה, דבר המעיד על חולשתו. זה הזמן להיכנס למאבק הזה עד הסוף וללחוץ על הממשלה להביא אותו, את הישאם א־סייד, את אורון ואת הדר הביתה. זו לא צריכה להיות המלחמה שלהם. זו המלחמה של כולנו.
מי זה כולנו? המאבק על אברה חייב להיות חוצה מגזרים. לא רק של הציונות הדתית, כדי שזה לא יהיה מאבק תואם פולארד, ולא של ארגוני יוצאי אתיופיה שמושכים לכיוון של מאבק בגזענות. אפשר להילחם בגזענות, אבל לא על חשבון גווה הכפוף של אגרנש, אמו של אברה. החיבור חייב לכלול את כל העם הזה, והמאבק חייב להיעשות בצורה מקצועית ומדויקת. האם נדע לא לשכוח? האם נוכל להתאחד סביב המאבק האחד הצודק הזה? התשובה תלויה בכולנו.
לתגובות:ofralax@gmail.com
***