ביום שלישי בבוקר צלצל הטלפון הנודניק ולא הפסיק גם אחרי שאיימתי עליו שגלי בהרב־מיארה תוציא אותו לנבצרות. אחרי הצלצול החמישי נשברתי.
"איפה אתה?" שמעתי את קולו העצבני של י', "שלחתי לך איזה מאה הודעות, למה אתה לא עונה?"
"אני בשביתה" פיהקתי.
"אתה מה?"
"בשביתה".
"די עם השטויות", הוא התעצבן, "קבענו להיפגש בעשר וחצי ועכשיו כמעט אחת עשרה. איפה אתה?"
"בבית", אמרתי, "שובת עם ההייטק".
"לא הבנתי", הוא אמר, "עברת לעבוד בהייטק?"
"ככה אתה מכיר אותי?" נעלבתי, "לדעתך יש לי כישרונות שמתאימים להייטק?"
"ממש לא".
"יופי", אמרתי, "אז אל תשמיץ".
"אבל אם אתה לא עובד, איך אתה שובת?"
"תגיד, אתה מקשיב לעצמך?" ירדתי עליו, "איך מי ששובת יכול לעבוד?"
מהצד השני השתררה שתיקה של חוסר הבנה. "אז אתה לא עובד בהייטק..." אמר י' לאט מאוד.
"נכון".
"אבל אתה שובת עם ההייטק".
"נכון".
"למה?"
"למה מה?"
"למה אתה שובת עם ההייטק?"
"למה ההייטק שובת?"
"לא יודע", הוא אמר.
"גם הם לא יודעים", עניתי וחזרתי למיטה. דווקא נחמד להיות הייטקיסט שיוצא לשביתה באמצע היום בגלל שהבוס רוצה לעשות רושם על החבר'ה האיכותיים מהאליטה. זאת אומרת אני לא עובד בהייטק, אבל הם, ההייטקיסטים, ממש מוסרים את נפשם למען המחאה נגד מה שהם קוראים "המהפכה השלטונית": במקום לרדת לחדר הכושר, או לצפות במצגות משמימות בחדר הישיבות, או להתלבט בשאלה האקזיסטנציאליסטית מה להזמין לצהריים, הם ממש עוצרים הכול ושובתים. למען השופטים. גם כמה משרדי עורכי דין הודיעו שהם מתכוונים לשבות (כלומר במשך שעה שלמה הם לא יכתבו מכתבי התראה בשפה שהם לא מבינים), וכך גם רופאים, מהנדסים, מורים, פסיכולוגים, כלכלנים ועוד כל מיני קלקלנים. מארגני המחאה ההולכת ותופסת תאוצה (אומרים שבהפגנה במוצאי השבת הקרובה יהיו איזה מאה מיליארד מפגינים) מאיימים בשביתה כללית בכל רחבי הארץ, אולי אפילו מחוץ לגבולות תל אביב, וגם ההסתדרות מתכננת להשבית את המשק במחאה. לא בגלל הרפורמה, מתוך הרגל.
אז אני אומנם לא הייטקיסט, לא עורך דין, לא רופא ואפילו לא חבר הסתדרות, אבל אני אוהב להרגיש נעלה ומוסרי ובמיוחד אני אוהב לא לעבוד. לכן גם אני הצטרפתי אל היפים והנכונים והשבוע הכרזתי על שביתה ללא פשרות: אני לא הולך לעבודה, לא שוטף כלים, לא מרים את מכסה האסלה ולא מכין לילדים כריכים בבוקר, אבל זה בסדר כי גם הם לא הולכים ללימודים. אשתי אומרת שזה לא בסדר אבל למען הדמוקרטיה השברירית שלנו אני מוכן לשלם כל מחיר, אפילו אם זה אומר לזרוק את הגרביים באמצע הסלון ולא להרים אותם כי, ובכן, שביתה.
גם מיסים הפסקתי לשלם ואני לא מתכוון לתת למדינה הזאת אפילו שקל, עד שהממשלה תיכנע ותעשה כל מה שאני אומר לה או עד שהבוס שלי יסכים להחזיר אותי לעבודה ואז אולי יהיה לי מאיפה לשלם לה. כמו שאומרים השובתים האמיצים, לא הגיוני שאנחנו נחזיק את המדינה, את הצבא ואת הכלכלה, והפרזיטים האלה מימין ידרשו להשתתף במערכות המדינה והתקשורת בזמן שהם לא תורמים שום דבר. זאת אומרת הם אולי משלמים מיסים, ומשרתים בצבא, ומתנדבים בכל מיני מקומות ותורמים כליות ולא מעלים בדעתם לעזוב את המדינה למרות שהיא התעמרה בהם, גירשה אותם מהבית ומסיתה נגדם לא פעם, אבל הם לא מוסריים כמוני. אז אני שובת. ככה אני יודע שאני איכותי, אני צודק, אני מלח הארץ, סוכר של בן אדם, דבש ניגר של אהבת אדם (חוץ ממי שלא כמוני). אני טהור, אני נאור, מלא אור, לא כמו כוחות האופל, מכונת הרעל, שורפי האסמים, מנשקי הקמעות, הפשיסטים החשוכים והמסיתים שלא מסוגלים להוציא מילה מהפה בלי לקלל. לא כמונו, הנאורים.
איזה כיף זה ללכת עם העדר, לטפוח לעצמך על השכם, להיות תמיד צודק, לשמוע את אמצעי התקשורת הגדולים מבטאים את דעתי (זו לא שמאלנות, זו האמת), להתגלגל מצחוק מההטרלות המטורללות של ארץ נהדרת (זו לא גזענות, ככה זה המזרחיים של הליכוד), להתגעגע לקואליציה הקודמת שידעה להעביר רפורמות ביד של ברזל וזרקה את חברי האופוזיציה מהוועדות בלי סנטימנטים, לא כמו הקואליציה הנוכחית והמרושעת שמנצלת את הרוב המצער שיש לה בכנסת במקום לעמוד דום בפני האופוזיציה ולהצדיע. איזה כיף זה לספר לעצמנו שאנחנו הצודקים והם האלימים, אנחנו המאור הגדול והם החושך המוחלט, אנחנו מגיני הדמוקרטיה והם מְגַניה, אנחנו המוסר והם השחיתות. אנחנו הילדים הטובים של הגננת אסתר בגן חיוּת, והם, נו, מה נגיד, גן חיוֹת.
אז אני שובת ומרגיש נורא טוב עם עצמי. י' אומר שזה דווקא לא זמן טוב עכשיו להצטרף להייטק כי הולך להיות גל פיטורים, אבל אני לא חושש. אי אפשר לפטר אדם מוסרי ונאור כמוני. וחוץ מזה אני בכלל לא עובד שם.
אין גשם, יש קולה
למה אין גשם? האם זו ירושה מהממשלה הקודמת, או בגלל הממשלה הנוכחית? כי האינפלציה, לדוגמה, היא בגלל הממשלה הקודמת. מצד שני לא הוגן להאשים אותה כי בכל העולם יש אינפלציה. מצד שלישי בכל העולם יש גשם (טוב, סוג של), אבל אצלנו – שממה.
אז למה אין גשם? בגלל משבר האקלים שמחמם את כדור הארץ וגורם לחורף שחון. גם החורף שעבר היה בדיוק ככה – קר, גשום ומלא שיטפונות, תוצאה ישירה של משבר האקלים והסרת המס המיוחד על כלים חד־פעמיים וקולה.
נו, אז למה אין גשם? ברור, בגלל עוברי דרכים שלא רוצים להירטב, וכל מיני שונאי חורף שנושאים עיניהם אל השמיים הכחולים ואומרים לעצמם שזה חורף נהדר, בזמן שהחקלאים ממוללים בידיהם רגבי אדמה יבשה ושואלים בקול סדוק: למה, למה אין גשם?
אז למה אין גשם? בגלל החזאים שמגדירים את מזג האוויר המזעזע הזה כ"נאה ונוח". בטח נוח, מה יותר נוח מלמחזר את התחזית של אתמול ולנוח. אבל מה יהיה עם הגשם, מה?
למה אין גשם? כי אנחנו לא צריכים. אנחנו מתפילים מים, מזרימים את המוביל הארצי בכיוון ההפוך, חושבים שאנחנו יודעים להתגבר על הכול. בגלל כוחי ועוצם ידי. בגלל חנן בן ארי שהחליט שאין הדבר תלוי אלא בי. בגלל מישהו שבטח לא אומר "ותן טל ומטר לברכה" מספיק בכוונה. בגלל שגשם יורד רק כשאני שוכח לקחת מטרייה ובזמן האחרון אני דווקא זוכר אותה לא רע. בגלל תומכי הרפורמה המשפטית. בגלל אלה שמתנגדים לה. בגלל התקשורת. בגלל ההפגנות. בגלל שאנחנו לא נוהגים כבוד זה בזה. בגלל שאנחנו לא מקשיבים. לטבע. זה לזה. לעצמנו.
למה לא יורד גשם? אין לי מושג. אולי זה לא קשור לכלום, אולי עוד ירד המון גשם וטיפה יציל את המצב. זאת אומרת המון טיפות.
אבל אולי, רק אולי, כשמתנהגים כמו שכונה – מקבלים שנה שחונה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***