נהוג לחשוב שמכות מצרים ויציאת ישראל ממנה היו עניין שכל המצרים התעסקו בו, אבל חשוב לזכור שמצרים הייתה מדינה ענקית ולרבים מהתושבים היו עניינים יותר דחופים על הראש. כזה היה אפופיס אימנחותפ, שהתגורר בשלווה בתל אל־סמארה באזור דלתת הנילוס והקפיד לא לצרוך אקטואליה בכלל. למי שטרח לתהות על העניין הזה הוא היה עונה שגם ככה כל הדיווחים בתקשורת עוברים סינונים ופילטרים שמעוותים את המצב האמיתי. זאת בנוסף לעובדה שעד שהחדשות עשו את דרכן לכפרו הנידח הן כבר היו לחלוטין לא רלוונטיות. וזכורה לרעה הידיעה אודות הכתרת המלך החדש, תחותמס הרביעי - עד שהחדשות המרעישות הגיעו לאפופיס, המלך החדש כבר היה חנוט במשך שנתיים. בקיצור, אפופיס לא מצא תועלת גדולה בלהיות "מחובר".
אבל מכות מצרים עצמן עשו את דרכן לכל תושבי מצרים במידה שווה, כך שגם אפופיס לא היה יכול שלא לשים לב שמשהו בכל זאת כנראה קורה.
"אפו, שמת לב למשהו קצת מוזר הבוקר?" שאלה אשתו כשניסתה לשטוף פנים ומצאה את עצמה אדומה כמו אוהד הפועל בדרך לדרבי.
"כן, הלך הוויי פיי", ענה לה אפופיס.
"עוד לא המציאו את הוויי פיי", עדכנה אותו אשתו.
"אוקיי, זה מסביר את זה", אפופיס נשם לרווחה.
אשתו של אפופיס קפצה לשכנים וכשחזרה עדכנה את בעלה במכה. דם בכל ארץ מצרים. כל היאור דם.
"פייק ניוז", הפטיר אפופיס והלך לצחצח שיניים.
אחרי כשתי דקות הוא חזר לסלון.
"מאמי, ממש בלי קשר למה שאמרת לפני כן, נדמה לי שאני מדמם מהחניכיים".
"אני אומרת לך שזו מכה, זה עונש על זה שאנחנו מעבידים את העברים".
"קודם כול, אנחנו לא מעבידים אף עברי אצלנו, אני מאמין בעבודה מצרית", התפאר אפופיס, "ודבר שני, למה את ישר הולכת לקונספירציה? תכף תגידי לי שזה חלק מההתדממות הגלובלית. קרחונים של דם נמסים בגלל שאני לא ממחזר בקבוקי חרס".
"אני לא יודעת להגיד למה זה קורה, אבל זה לא טוב", היא התעקשה.
"שוב עם ההיסטריה הזאת", התעצבן אפופיס, "למה ישר להקצין? דחפו לך נרטיב ואת רצה איתו בלי לחשוב".
"נשמה, אין מים בנילוס", התעצבנה אשתו חזרה, "אומרים לך הכול דם".
"אוקיי, אבל איזה סוג דם?"
"מה?" התבלבלה אשתו.
"מה מה? תלוי הסוג של הדם. אולי זה O מינוס? אם כל היאור דם סוג O מינוס אז זו ברכה מאין כמוה! O מינוס נותן לכולם, מאמי. לא חשבת על זה, הא?"
"מה יעזור לי דם אם אין לי מים?"
"את סתם החלטת שאת צריכה מים כי ככה דחפו לך בפפירוסים שאת קוראת. תתמקדי בעיקר - יש לנו מספיק מנות דם לכל החיים! אם כבר, אז הייתי מסיק מזה שהאלים שמחים שאנחנו מעבידים עברים ולא להפך".
אפופיס היה מהטיפוסים האלה שתמיד ייתנו את הקונטרה. מיותר לציין שיותר מדי חברים לא היו לו.
כמה ימים מאוחר יותר הגיעו הצפרדעים.
"זו מכה!" הכריזה אשתו, "אומרים שזה בגלל שפרעה לא משחרר את העברים".
"את חייבת להפסיק לשמוע חדשות", לגלג אפופיס, "כנראה זו פשוט עונת הנדידה שלהן, זה הכול".
"איזו נדידה, יש לי צפרדע בתנור!"
"אז תדליקי את התנור במשך שלוש שעות על חום של 180 מעלות ובואי ניהנה קצת ממטעמי המטבח הצרפתי! למה תמיד להיות שלילית לגבי הכול? למה להיכנע להיסטריה?"
כמה ימים מאוחר יותר הגיעו הכינים.
"אל תגידי לי", הקדים אפופיס רפואה למכה, "זה בגלל שפרעה לא משחרר את העברים".
"אז מה זה עוד יכול להיות???"
"הבן של ברניקי הדביק את כל הגן, אלא מה. אבל אם נגיד להם משהו אז פתאום אנחנו הופכים להיות המפלצות".
"אתה רוצה לומר לי שכל מצרים מתגרדת מכינים בגלל הבן של ברניקי?" הקשתה אשתו.
"אולי זו עונת הנדידה גם של הכינים, אין לדעת. אבל אסור להיכנע להיסטריה".
מכה אחרי מכה אשתו של אפופיס ניסתה לתווך לו את הסיטואציה, אבל אפופיס התעקש שמדובר בהגזמות של התקשורת ובניפוח חסר פרופורציות של תהליכים טבעיים שסופם לחלוף.
אחרי שתשע מכות חלפו, אפופיס התעורר בבוקר לשמע צרחות נוראות מהבתים השכנים ומצא את אשתו יושבת על הכורסה שקטה ורגועה.
"מה זה הצרחות בחוץ?" הוא תהה, "עוד מכה כביכול?"
"כביכול", הפטירה אשתו נינוחה מהרגיל, "אבל אסור להיכנע להיסטריה. בסך הכול מדובר בתהליך טבעי. אגב, כמה אחים גדולים אמרנו שיש לך?"
"אפס", ענה אפופיס, "למה?"
"סתם".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***