סוד גלוי הוא שהדמוקרטיה היא רק שיטת ממשל ולא אידיאל. כבר הפילוסוף הצרפתי סרטר אמר שאנשים אינם דמוקרטים בנפשם. לא נעים לומר, אבל כל אחד מאיתנו רוצה שרצונו ייעשה ושהאידיאלים שלו (ולא אלה של אחרים שהוא מתנגד להם) יתגשמו. מעטים הם אלה שהיו חותמים בכנות על המשפט המפורסם המיוחס לוולטר: "אדוני, אני חולק על דעתך, אך אני מוכן להקריב את חיי כדי שתוכל לומר אותה". לא, אנחנו - או לפחות רובנו - לא כאלה אציליים.
את הנקודה הזאת צריך לזכור במיוחד היום, לנוכח המאבק של השמאל "על הדמוקרטיה הישראלית": השמאל לא באמת נאבק על הדמוקרטיה. הוא נאבק על השלטון, והדמוקרטיה לא מקודשת אצלו, בפרט אם היא לא מניבה את התוצאה המיוחלת.
בהקשר הזה אנחנו חייבים לחזור לעובדות. מתחת לרדאר קרה הדבר הבא, שאותו יש להזכיר שוב ושוב, גם אם יאשימו אותנו בגזענות – ויאשימו אותנו בגזענות: השמאל איבד מזמן כל תקווה שהוא ישיג רוב בעם היהודי היושב בציון. זה אבוד לו. בבחירות האחרונות הוא לא היה משיג רוב - גם לא עם כל קולות הערבים - אפילו אם לא היה מאבד אף קול ומרצ הייתה עוברת את אחוז החסימה.
עלינו גם להבין שהשמאל החילוני נאבק על ציפור נפשו: ההגמוניה החילונית. זה המאבק האמיתי ובשבילו אהרן ברק, הכהן הגדול של החילוניות השמאלנית, מוכן לאיים במלחמת אחים. כי כן, להיות "מודאג" מהאפשרות של מלחמת אחים – בפרט כשאף אדם רציני לפניו לא הזכיר אפשרות כזאת – זו לא דאגה, זה איום: אם לא תקבלו את התכתיב שלי, אהיה מאוד "מודאג".
כדי להבין את עוצמת הדאגה לשמירה על ההגמוניה החילונית במדינת ישראל, צריך לזכור דברים פשוטים שקרו כאן לא מזמן: מי שהקים את המדינה הזאת הוא בראש ובראשונה השמאל החילוני. זוהי זכותו ההיסטורית, ויש להודות בכך. לדאבוננו, השמאל החילוני קידם את הפרויקט הציוני בהתבסס על הבוז שטיפח לדת היהודית. ההתרפקות הבן־גוריונית על ההיסטוריה היהודית ועל התנ"ך כקושאן של עם ישראל על ארצו הייתה אומנם כנה מבחינה רגשית, אך לפי התפיסה החילונית עמדה על רגליים רעועות. לשקר אין רגליים, ולביסוס על התנ"ך אין זכות קיום על פי הגישה החילונית: מדוע שהעולם יקבל את הטענה שעם ישראל חייב לחזור לארצו כי זה מה שכתוב בתנ"ך, אך אינו חייב לשמור את עשרת הדיברות המחייבים את שמירת השבת? למה זה כן וזה לא?
בבעיה זו הרגיש כבר א"ב יהושע. בספרו 'בזכות הנורמליות' הוא ניסה לבסס את זכותנו על הארץ על תפיסה חילונית המדגישה את הסבל שסבלנו בגלות. אולם גם הנוסחה של יהושע לא הכתה שורשים בציבוריות הישראלית. אז עם מה אנחנו נשארים? אנחנו פשוט כאן, וזהו. כך חושב כנראה גם ליאור רז, יוצר הסדרה 'פאודה'. מספיק להציץ בפרק או שניים של סדרת המתח המצליחה כדי להבין: הפלשתינים נלחמים על משהו שקדוש להם. היהודים רוצים לחיות בשקט וללכת לדיסקו בלי להתפוצץ שם.
אולם רוב העם היהודי בארץ, כולל חילונים רבים, מרגיש באופן אינטואיטיבי שלא על זכויות הפרט לבדן תחיה מדינת ישראל, ושבלי אתוס לאומי אותנטי לא נשרוד כאן.
לדעתי, העובדה שהשמאל, גם אם יתארגן באופן אופטימלי, זקוק לכל המפלגות הערביות כדי להגיע לאזור הדמדומים של קרבת השלטון, אינה זוכה לתהודה מספקת מצידנו. אם נדבר על כך שוב ושוב, נוכל להחזיר את השמאל הרדיקלי בישראל – שכרגע, בעזרת הפאניקה שהוא זורע, הצליח למצב את עצמו כמנהיגה של האופוזיציה כולה – לממדיו הטבעיים.
וצריך לעשות דבר נוסף: לדבר פחות. זה כנראה קשה לפוליטיקאים שמנסים לצבור נקודות בשביל הפריימריז הבאים, ומי שלא בכותרות לא קיים. אנא התאפקו. את סמוטריץ', למשל, מזמן לא שמעתי. אני ממליץ גם לחברי הקואליציה האחרים לאמץ דרך זו. במקביל עלינו להביע נכונות לשמוע טענות מוצדקות של הצד השני, בנוגע לרפורמה המשפטית וגם בנושאים אחרים. לא באנו לדרוס, באנו לתקן. המסר הזה, שאכן כבר נשמע, צריך עוד להתחזק. השמאל הרדיקלי מצליח להוציא את ההמונים לרחובות בגלל הרפורמה המשפטית, כי הוא צריך משהו קונקרטי שבעזרתו אפשר לפמפם את המנטרה על "קץ הדמוקרטיה" ועל הפשיזם שמעבר לפינה. אם נוציא להם את העוקץ, בעזרת הנכונות לשמוע ולהידבר, נוכל לנתק את המרכז ואת השמאל המתון מהשמאל החילוני הרדיקלי, אשר מבקש להקים כאן מדינה פוסט־ציונית בתמיכת המפלגות הערביות.
לסיכום, צריך להסביר שוב ושוב שהשמאל רוצה לשלוט כאן נגד הרוב היהודי, ולאפשר לאנשי מרכז ואנשי שמאל מתון להיחלץ מהמצוקה הנשימתית שאליה נקלעו בגלל התעמולה המוצלחת של השמאל הרדיקלי. צריך לדאוג לכך שהשיח יחזור לפרופורציה ושהאנשים בצד השני של המפה הפוליטית שאינם חפצים בהרס המדינה יוכלו לחזור להיות רק "לא מרוצים" במקום להיות מבוהלים ועל סף התמוטטות עצבים – מה שמנסים להשיג אהרן ברק, יאיר לפיד ומרב מיכאלי.
יש לנו רק מדינה אחת והיא משופעת באויבים מבחוץ ומבפנים. מוטב שנהיה גם צודקים וגם חכמים. אפשר את שניהם.
***