לפני שלושה חודשים התנוססה מעל טור זה הכותרת "דיינים, אל תיזהרו בדבריכם". הטור עצמו תיאר את פסק הדין השני ברצף שבו התנשא בג"ץ בפטרונות מעל בית הדין הגדול לערעורים, ופסל את פסיקתו מתוך אמירה ערכית. פסק הדין כונה "הבוגדת 2", והשורות האחרונות בטור הפצירו בדיינים בלשון הזאת: "הניסיונות לבוא בדברי שלום עם בג"ץ כשלו פעמיים... אולי, אומר אני בענווה והתבטלות כלפי הדיינים, שערי דרכי השלום ננעלו בחסות מלחמת הדת. אולי, בהיעדר מוצא, נקראים בתי הדין להניף עוד למעלה ממה שנהגו בעבר את דגלי ערכי התורה המוסריים והישרים".
כעת אנחנו חושפים שבפסק דין נוסף, שלישי במספר, הכריעו הדיינים בכיוון ההפוך. נשיא בתי הדין הרבניים הרב דוד לאו, יחד עם הדיינים הרב אליעזר איגרא והרב מיכאל עמוס, יישרו קו באופן מוחלט עם בג"ץ, בפסק דין שעוסק גם הוא ביחסי הממון בעקבות בגידה שהוסתרה על ידי האישה במשך שנים. פסק הדין ניתן באוגוסט, ובתחתיתו נכתב כי הוא מותר לפרסום בהשמטת השמות, אך עד היום מסרבת דוברות בתי הדין לפרסמו לציבור. חומר הנפץ הציבורי שטמון בו הוא ככל הנראה הסיבה לכך.
נאמנות אינה שיקול
נחזור לפרקים הקודמים. בתיק הראשון שהגיע מבית הדין הרבני הגדול לבג"ץ נמנע בשלב הראשון הרכב שמרני מקרי מלהתערב בפסק הדין, אך הנשיאה חיות כינסה דיון מורחב כדי לפסול את החלטת בית הדין. בהמשך הגיע לבג"ץ תיק דומה, והשופט יצחק עמית שוב פסל את פסק הדין של בית הדין הרבני. העניין בשני התיקים היה דומה, גם אם היו הבדלים בפרטים: אישה בגדה בבעלה עם גבר אחר תוך כדי שהם נשואים והסתירה ממנו את העניין. כעת הוא מבקש למנוע ממנה כספים שהוא הכניס למשק המשותף במהלך הזמן שמאז הבגידה, בטענה שלא הייתה לו כל כוונה להנות מנכסיו וממאמציו אישה שבגדה בו.
הטענה של בית הדין, שהצדיק עקרונית את הבעל בשני התיקים, מתבססת על הנחת יסוד ערכית בנוגע לחיי נישואין. ברית הנישואין איננה שותפות עסקית רגילה, אלא קשר שנושא אופי זוגי־משפחתי שהקשרים הכספיים הם רק נגזרת שלו. נאמנות זוגית, כך הסבירו הדיינים בהסתמך על מקורות רבים מספור במשפט העברי, היא אבן היסוד של התא המשפחתי. אם היא איננה, ומתברר שבאותם מקרים אכן משלב מסוים היא לא הייתה, המבנה המשפחתי שנראה כלפי חוץ הוא אשליה. המנגנון מבוטל אוטומטית, הכסף מפסיק לזרום למשק המשותף ומובן מאליו שלבעל אין שום רצון להעביר אפילו אגורה שחוקה למי שפגעה בו בצורה הקשה ביותר.
בג"ץ חשב אחרת. בעיניהם הרעיון שהחופש המיני יוגבל על ידי מנגנונים משפחתיים ארכאיים משולל מן היסוד. "מחלוקת פסיקתית עמוקה", הגדירה אז הנשיאה חיות את הפער בין שני המוסדות. לדידם, ישנו עסק משותף שתפקידו להאכיל ילדים ולממן את צורכי המשתתפים בו, ויש את הבחירות המיניות שיכול כל אחד מהם לבחור בלי שום הגבלה או איום. הטלת סנקציות כלכליות על בגידה - ומניעת כסף שהשיג הבעל בזיעת אפיו מצטיירת בעיניהם כסנקציה - פסולה מן היסוד. אל המחלוקת הבלתי ניתנת לגישור הזאת הגיעו בית הדין הרבני הגדול ובג"ץ פעמיים, ובשני התיקים פסלו השופטים בגבהות לב את פסיקת בית הדין.
לאותה דרך ללא מוצא נמצא באוגוסט האחרון מוצא עגום, שמנציח את השתלטות בג"ץ על בית הדין הרבני. תיק מבית הדין האזורי בפתח תקווה, דומה מאוד לשני התיקים הקודמים, הגיע בערעור לבית הדין הגדול לערעורים בירושלים. בפסק דין ארוך ומפורט מתווה הרב דוד לאו כיוון חדש בתפיסה של בית הדין במקרים כאלה, ומוחק לחלוטין את שאלת הנאמנות כמשפיעה על חלוקת הממון.
העובדות המוסכמות הן שבשנת 2015 בגדה האישה בבעלה, וכשחשד בה באותה תקופה ושאל אותה על כך היא הכחישה מכול וכול את מעשיה. הם המשיכו לחיות כזוג, ורק במהלך שנת 2019 התגלה הדבר וחשבונות הבנק הופרדו כהתחלה של תהליך פרדה וגירושין. הבעל טען בבית הדין שביטול השיתוף צריך להתחיל מרגע הבגידה, ויש לחשב לו את כל ההכנסות היתרות מאותה נקודה ביחס להכנסה של גרושתו.
באופן מפתיע, הרב לאו סטה לחלוטין מהדיון על הנאמנות הזוגית בצטטו את פסקי הדין של בג"ץ ששללו את הקשר בין נאמנות זוגית לשותפות ממונית. הדיון בפסק הדין התרכז כולו בשאלות בעלות אופי ממוני מובהק, כמו כוחו של אומדן דעת להוציא ממון או מה נכלל בהגדרה מיקח טעות. אלו סוגיות שלקוחות מחלק חושן משפט של שולחן ערוך – דיני ממונות – ואין בהן כל התייחסות לדיני אישות המופיעים בחלק אבן העזר. מונחת בדיון הזה הנחת היסוד שלא מובן מאליו שבגידה פירושה הפרדת החבילה, וכל עוד לא קיימת אינדיקציה מפורשת לרצון הבעל לפרק את השותפות - בית הדין אינו מניח שזה רצונו.
לא רק שפסיקות בג"ץ מצוטטות בפסק הדין בלי להתעמת עמן, כמתבקש מאותה "מחלוקת פסיקתית עמוקה" שתיארה אסתר חיות, אלא שפסק הדין מעמיד את הנחות היסוד של בג"ץ במילותיו שלו. בסיכום פסק הדין, בשורותיו האחרונות, קובע הרב לאו: "היוצא מן הדברים כי לגבי ענייני הרכוש כל שנשמרה מערכת שיתוף משפחתית, אין לחלק בין אם ידע הבעל על קיום יחסים נוספים או לא ידע, ואף אם הוטעה או נבגד הרי מבחינת החוק הנכסים הם משותפים וכאילו פעלו שני הצדדים כיחידה אחת להקמת הנכסים".
אל הדברים האלה מתווספת סברה שמנחיתה עוד מכת גרזן על הנאמנות הזוגית ומוסד המשפחה. פסק הדין מתייחס לעובדת היות הבעל והאישה חילונים, ומעניק לה משקל באומדן הדעת של הבעל. "צריך עיון רב האם ניתן לומר שיש אומדנא ברורה שאין לפקפק כלל בדעת הבעל שאילו היה יודע שאשתו זינתה שהיה מפרק מיד את חיי הנישואין", כותב הרב לאו, "ובפרט בציבור שאינו שומר תורה ומצוות באופן מובהק, שברור שהרבה בעלים שגילו דבר כזה על הנשים שלהם לא פירקו מיד את חיי הנישואין". לא ברור מניין לאותה הנחה, אך ברור שהיא מנרמלת את אי הנאמנות כחלק מחיי נישואין.
רוב הדיינים מתנגדים לפסק
פסק הדין לא פורסם, כאמור, למרות שגם לפי הנכתב בסופו אין מניעה לפרסמו בהשמטת שמות הצדדים. לא זו אף זו, פסק הדין כבר הספיק להגיע לבג"ץ בעקבות ערעור של הבעל, הוזכר וצוטט בפסק הדין ואושרר פה אחד. ההסתרה של אמירה ערכית שנובעת מפסק דין רבני בסוגיה שעמדה בראש סדר היום הציבורי כמה פעמים תמוהה בלשון המעטה.
כך או כך, מלבב היה לשמוע את דברי השבח והקילוסין של בג"ץ לבית הדין הרבני. אידיליה כזאת לא שררה כבר שנים ארוכות בין שני המוסדות. בפתח הדברים מדגישה השופטת רות רונן בצביעות מרגשת כי בית המשפט נמנע ככל יכולתו מלהתערב בהחלטות בית הדין הנכבד, ומעניק לו חופש שיפוטי אלא אם מדובר במקרים חריגים. לאחר מכן היא פונה לגוף הדברים, ומעניקה לדיינים ציון טוב מאוד. "קביעותיהם של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול במקרה דנן נטועות היטב בפסיקתו העדכנית של בית משפט זה", היא מחמיאה. "הן מתיישבות עם התפיסה הרווחת לפיה למעט במקרים חריגים וקיצוניים, אין באי־נאמנות מינית כדי להשפיע על חלוקת הרכוש בין הצדדים".
הרחק מעין הציבור, בפורומים פנימיים של הדיינים במערכת בתי הדין הרבניים, פסק הדין הצליח לחולל סערה עם נתינתו ועורר מחלוקת של ממש בתוך המערכת. על פי עדותו של אחד הדיינים, "רוב הדיינים מתנגדים לפסק הדין". הם רואים בכך הרכנת ראש בפני הדורסנות של בג"ץ, ומלינים על מה שנראה לטענתם כסטייה מהקו ההלכתי שהוביל בית הדין לטובת יישור קו מערכתי. גם גורמים בהנהלת בתי הדין טוענים כי "הופתעו" מפסק הדין.
ובכל זאת, צריך למסגר את הדברים בצורה הוגנת. מבחינה חוקית, אין לבית הדין כוח להוציא לפועל פסיקות שבג"ץ ביטל. אחרי שבשני הסיבובים הקודמים, ובכלל זאת גם בתיק "הבוגדת 2", שם האישה חיה ממש חיים כפולים ומתחה את גבול השותפות עד הקצה, בג"ץ הבהיר באופן ברור את הגישה, האלטרנטיבה של בית הדין הייתה המשך עמידה על העקרונות, בלי שיש לו מנופים כלשהם להתמודד איתם מול בג"ץ. כך שלצד הביקורת המוצדקת שנשמעת בתוך המערכת על פסק הדין, יש לזכור מי הגורם הראשון להשפלת דין התורה – בג"ץ. זה שמאז ימי פסק דין "בבלי" הפקיע מבתי הדין את הסמכות לדון בהשלכות הממוניות של גירושין על פי ההלכה, ועד פסק דין "הבוגדת" שבו הכתיב לבית הדין את ערכי הפוסט־מודרנה הקלוקלים.
ומכאן גם צריכה לבוא הקריאה למנהיגי הציבור. שר המשפטים ויו"ר ועדת החוקה עסוקים בימים אלה בכל כוחם בהובלת מהלך של תיקון מערכת המשפט. היחסים בין בית הדין לבית המשפט הם נושא חשוב וכאוב, ואל להם להזניח גם אותו. נדרשת הסדרה ברורה בחוק של גבולות הסמכות של בית הדין והבטחת עצמאותו לפסוק על פי ההלכה, באופן שבו בג"ץ לא יהיה ערכאה עליונה לגביו בנושאים המסורים לו. אז יוכל חבר הכנסת רוטמן לעמוד בכבוד מאחורי הכותרת שהוא מקפיד לתת לדיונים ברפורמה בוועדת החוקה בראשותו: "ציון במשפט תיפדה".
מדוברות בתי הדין הרבניים לא נמסרה תגובה.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***