מי שנקלע אל מחוץ לביתו של יושב ראש ש"ס אריה דרעי ביום רביעי שעבר בשעות הערב בוודאי התקשה להבין אם בדירת הפנטהאוז שבקומה העליונה מתקיימת באותו הזמן מסיבה גדולה או שמא מדובר באירוע מסוג אחר לגמרי - ניחום אבלים. מצד אחד, את הכביש שמול הבניין ברחוב הקבלן חסמו עשרות אוהדים שפצחו בשירה ובריקודים לאות תמיכה במנהיג הנערץ, ומתוכו הופצו כל העת סרטונים המתעדים את חתן השמחה המחויך כשהוא מוקף רבנים ואישי ציבור שמחבקים אותו ומרעיפים עליו אהבה. מצד שני, בזה אחר זה עלו ובאו אל בית המשפחה פוליטיקאים בכירים, ובראשם ראש הממשלה, לצד מקורבים אחרים - רובם בפנים חתומות, בואכה נפולות וקודרות, ובפיהם אין בשורה אלא רק מילות עידוד ונחמה, השתתפות בצער. למתבונן מן הצד שהחמיץ את מהדורות החדשות החל מהשעה 16:01 לא היה סיכוי לפענח את הסיטואציה ולהכריע בין שני הקטבים: סיבה למסיבה או חלילה אסון נורא.
יותר משבוע חלף מהערב הדרמטי ההוא, שבו בג"ץ פסל את אחד הפוליטיקאים החזקים והמשפיעים בישראל מלכהן בממשלה, ונראה כי התעלומה עדיין לא נפתרה. אכן, אין ספק שדרעי קיבל מהלומה קשה ברמה האישית והציבורית, ופשוט וברור לכול שהוא היה מוותר על העניין בחדווה. ואולם בדומה לאירועים שהיו סביב כניסתו לכלא, שהניבו לש"ס הישג שיא של 17 מנדטים בבחירות 1999, נראה שגם הפעם המשבר בעיקר הצמיח והעצים את כוחו של היו"ר ואת מעמדו - בתוך המפלגה ומחוצה לה. למעשה, הפעם השמחה־כביכול הייתה אפילו שלמה יותר: אז, לצד ניהול קמפיין "אני מאשים", נאלץ דרעי לפקוח כל העת עין על יריבים פוליטיים מבית, טוענים לכתר, שארבו לו מעבר לפינה ובסופו של דבר אכן ניצלו את תקופת מאסרו כדי להשתלט על התנועה, להרחיק ממנה את אנשי אמונו ולהנהיג אותה במשך כמעט 15 שנים. הפעם, ימי "אני מאשים 2", הרכיבה על גב הפלונטר נוחה יותר, חופשית ונטולת דאגות: איש מקרב השרים וחברי הכנסת המכהנים של ש"ס אינו מאיים עליו.
כוכבים עולים - ונעצרים
בשנים האחרונות למד דרעי משיטת נתניהו בליכוד, ולצד טיפוח כוחות צעירים ומוכשרים במפלגתו, שמן הסתם יתפסו בעתיד את עמדות ההנהגה, הוא גם הקפיד להגביל אותם לעמדות בינוניות יחסית. אולי כלקח מאירועי אלי ישי, ומחשש שמא שוב יקום גולם אחד על יוצרו, מונע יושב ראש ש"ס באופן עקבי קידום משמעותי של אנשיו - קרובים אליו, מוערכים, "כוכבים עולים" ככל שיהיו - ולמעשה חוסם אותם בתקרת זכוכית.
את המעורבות המאוד פעילה שלו בעבודות משרדיהם של שרי המפלגה האחרים אפשר היה אולי להסביר בכוונות טובות ולתלות אותה בלקיחת אחריות (גם אם מופרזת) ובנטייה לריכוזיות, אבל על החלטתו ליטול לעצמו שני תיקים חשובים בממשלה הנוכחית ולהשאיר בידי חבריו לסיעה תפקידים זוטרים ואף מיותרים קשה לסנגר, והיא אכן נתפסת כאחד מהביטויים המובהקים והבוטים של השיטה: כולם בני טיפוחיו – אבל כולם גם מוחלשים, מוחזקים קצר. למעשה, יש רק ש"סניק אחד שנחשב לבכיר באמת ושדרעי לא רק אינו חושש מפניו אלא אף רואה בו שותף סוד ושליח למשימות מיוחדות. קוראים לו אריאל אטיאס, והיחס יוצא הדופן אליו מתאפשר רק משום שברור מעל לכל ספק שהאיש מאס בפוליטיקה ושאין לו שום שאיפות בתחום, וממילא הוא אינו מהווה איום.
מבחינת דרעי, מבחן התוצאה מלמד שהשיטה עובדת: מאז פרישתו של אלי ישי מהתנועה לקראת בחירות 2015 לא זכורים חילוקי דעות - בטח שלא פומביים - בין נציגים בש"ס ובין היו"ר, ולאורך כל התקופה לא היה אפילו רמז לביקורת פנימית כלפיו בשום עניין. בוחני כליות ולב יאמרו האם מדובר בתוצאה של יראה או של אהבה, אבל כך או כך - שורת הדין היא הקובעת, ודרעי נוהג "להתנצל" עליה מעת לעת. "אני מצטער לאכזב אתכם, אבל אנחנו מפלגה משעממת, אין אצלנו סכסוכים ומריבות", הוא אומר בהזדמנויות שונות לעיתונאים צמאי הדם המסקרים את ש"ס. "חפשו את זה במקומות אחרים". פעיל בולט במפלגה, מאנשי ההסברה החשובים שלה, המחיש זאת השבוע באוזנינו בפשטות: "אריה יכול לשבת גם עשר שנים בצינוק – והוא עדיין ימשיך להנהיג אותנו. מדובר היום בשליט בלתי מעורער".
עצב נבו
אלא שדווקא המעמד המיוחד של אריה דרעי, שללא ספק נמצא בשיא כוחו הפוליטי מזה ארבעה עשורים, הוא שהופך אותו גם לגיבור הטראגי של סיפור הפסילה. אם בנו, ינקי, דיבר עליו במושגים של אליהו הנביא ומשיח בן דוד כשהצהיר ש"על כיסאו לא ישב זר", נשים גם אנו נפשנו בכפנו ונדמה אותו למשה רבנו, שראה את הארץ המובטחת שבעבורה הזיע ארבעים שנה – וברגע האמת נבלם ונשאר בחוץ. כאשר דרעי גזר על עצמו הרחקה מהכנסת במסגרת הסדר הטיעון, המחיר היה הגון ומשתלם מבחינתו: ויתור על כיסא של חבר כנסת באופוזיציה - רק חבר כנסת באופוזיציה - למשך שנה־שנתיים בתמורה לסיום הסאגה המשפטית (כך קיווה) וסוף לעינוי הדין המתמשך. ואולם כעת, ההרחקה שנגזרה עליו ממוקדי הכוח והשלטון בזמן שהוא השותף הבכיר של נתניהו והאיש הקרוב אליו ביותר, מעמודי התווך של הקואליציה וגורם חשוב בה, עד שהוא אינו יכול לשאת שום תפקיד רשמי בממשלה, וזאת לזמן לא ידוע, הופכת את הפער בין הפוטנציאל הפוליטי שלו ובין המצב בפועל לגדול מדי, ובשבילו - לבלתי נסבל.
אל המרחב העצום הזה נכנסים כעת המוחות הפוליטיים והמשפטיים המבריקים ביותר העומדים לרשות נתניהו, והם מגויסים בימים אלה בדיוק לעניין הזה: חיפוש אחר נוסחה שתצליח לרבע את המעגל ולתרגם את הכוח הפוליטי האדיר של ש"ס ושל אריה דרעי לדבר־מה משמעותי שהולם את מעמדו וכישוריו - בין אם בדמות של חבילת פיצויים יצירתית שמבחינתו תגשר על הפער, ובין אם באמצעות חקיקה עוקפת בג"ץ שתחזיר אותו אל מקומו הטבעי.
ביום שני השבוע, באירוע נוסף שעד לרגע זה לא ברור אם היה מפגן תמיכה או מעמד של ניחום אבלים, התייצבו כל ראשי הקואליציה בישיבת הסיעה השבועית של ש"ס כד להבטיח שוב ושוב את מה שאין להם מושג האם ואיך יקיימו. "אני לא מתכוון לוותר עליך", אמר ראש הממשלה נתניהו לדרעי, לקול מחיאות הכפיים של עשרות המשתתפים בקהל. "400 אלף איש הצביעו בעד דרעי לשר בכיר. הייתה פה פגיעה קשה בדמוקרטיה - ואנחנו נתקן את זה".
אריה דרעי עצמו כבר הספיק לקום מה"שבעה", אבל בינתיים דבר לא השתנה. כעת נותר לו לקוות שהפתרון המיוחל יימצא עוד לפני הקמת המצבה.
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: [email protected]
***