אזרחים שבים

"אחרי הפינוי עלינו כל המשפחות לתפילת מנחה במצפה שממנו צפינו על היישוב. ראינו את השוטרים, הטרקטורים, כל החפצים שלנו היו עדיין בתוך הקרוואנים. היה המון חוסר ודאות, אבל אני זוכרת בעיקר את התחושה הזאת של לראות את המקום מרחוק, במרחק נגיעה, ואין לנו יכולת לעשות דבר. אנחנו יודעים איזה עוול נעשה פה, איזה חוסר צדק, והיישוב כאן בהישג יד – אבל אי אפשר לגעת בו, להגיע, להיות".

הזיכרון הזה, מהיום האחרון של היישוב מגרון, נחרת עמוק בתודעתה של אלישבע רזווג. הם היו אז זוג צעיר עם שלושה ילדים, שהספיקו להתגורר במגרון שנתיים וחצי. ההורים חששו בהתחלה מהמעבר, אבל בני הזוג הרגיעו ואמרו שהכול יהיה בסדר. הם לא שיערו שבתוך זמן קצר ייסחפו למערבולת של מלחמה על הבית, מאבק בבית המשפט העליון ולחצים על הממשלה. כל אלה רק חיברו אותם בעוצמה רבה יותר ליישוב הממוקם על אחת הפסגות הגבוהות והאסטרטגיות ביותר בבנימין, ומשנעקרו ממנו הגעגועים מכרסמים בהם יום יום, כבר אחת עשרה שנים.

משפחת רזווג, כמו משפחות אחרות של עקורי מגרון, לא שכחה את הבית. הם אומנם מתגוררים כיום במגרון החדשה הממוקמת על צלע ההר הסמוך, אבל מדי פעם הרגליים מובילות אותם ספונטנית אל העשב שגדל על חורבות הבתים, אל העצים שניטעו ועדיין עומדים זקופים ואל שאריות האספלט שהיו פעם כביש שבו נסעו ילדיהם צוהלים על בימבות. "במשך כל השנים האלה הקפדנו לשמור על נוכחות במקום", משתפת רזווג, "כשיש לנו געגוע – אנחנו פשוט עולים. עושים פק"ל קפה, הליכות, מרוץ נשים, סיבוב באופניים. אבל זה לא רק הגעגוע. מאז שפונינו מהמקום מגיעים רועי צאן ערבים ובוזזים את מה שעוד אפשר לבזוז מהיישוב שהיה. הנוכחות שלנו חשובה".

בשבוע שעבר יצאו תושבי מגרון בהכרזה פומבית ראשונה שדורשת מממשלת נתניהו להשיב אותם לבתיהם. הפעם הם מביאים באמתחתם את כל ארגז הכלים המשפטי־מינהלי הדרוש: עשרות חלקות נרכשו כדת וכדין במקום שבו עמד היישוב, ואף נרשמו בטאבו. כל שנותר כעת הוא אישור המינהל האזרחי להתחיל בעבודות תכנון ובנייה של בתי היישוב החדש־ישן. אישור שכזה ככל הנראה לא יינתן על ידי המינהל כמחווה של רצון טוב. רק הוראה של ראש הממשלה, שר הביטחון גלנט – ולכאורה השר סמוטריץ', שנאבק עדיין על קבלת האחריות על המינהל האזרחי כפי שהובטח לו, תאפשר לחלום הישן הזה להתגשם.

לא במקרה פונים תושבי מגרון בדרישה לנתניהו, שאליו מיענו את מכתבם בנושא בראשית השבוע שעבר. נתניהו הוא זה שעמד גם אז בראשות הממשלה, ובמשמרת שלו פונה היישוב בהוראת בג"ץ ב־2012. אומנם החלטת בג"ץ לפנות את היישוב תאמה את עמדת המדינה, שקיבלה את טענות העותרים – 'שלום עכשיו' ו'יש דין' בשם עותרים פלשתינים - שלפיהן בתי היישוב עומדים על קרקעות פרטיות של ערבים. אולם, מספרים אנשי מגרון, לאחר ביצוע הפינוי התקבלה החלטת ממשלה שלפיה ביום שבו יירכשו הקרקעות במגרון כחוק תבחן הממשלה את אפשרות הקמת היישוב מחדש. כעת מאתגרים אנשי מגרון את נתניהו לנוכח ההבטחה שהעניק להם אז: הקרקעות נרכשו כדין וחלקן כבר רשומות בטאבו, זה הזמן לקיים הבטחות.

מאז הפינוי, במשך אחת עשרה שנים, עמלים אנשי מגרון על המהלך המורכב של רכישת החלקות על ההר ורישומן בטאבו. הבעלות על חלקן עדיין לא אושרה בבית המשפט, אבל כולן מצויות בהליכים משפטיים מתקדמים. אומנם בינתיים קם יישוב הקבע, ועשרות משפחות כבר התמקמו בבתיהן כשסיום שלבי בנייה נוספים בפתח. אבל, כמו שאומרת רזווג, "אנחנו אומנם קנינו בית קבע, אבל ברגע שיתאפשר נעבור עם ששת הילדים לקרוואן במגרון המקורית".

ביישוב מזכירים כי ההתעקשות על המיקום המקורי של היישוב ליוותה גם את שנות המאבק הארוכות. לאחר פסיקת בג"ץ על הפינוי, מינה נתניהו את השר בני בגין לפרויקטור של נושא מגרון, והצעות שונות של העתקת היישוב ופשרות כאלה ואחרות הוצעו לתושבים, לאחר שגם הממשלה הבינה כי מדובר בתקדים בעייתי של פינוי יישוב שלם בן עשרות משפחות. התקופה גם הייתה טרום בחירות, והדבר האחרון שנתניהו היה זקוק לו הוא תמונות קורעות לב של משפחות מושלכות מבתיהן. אבל תושבי מגרון סירבו אז לכל פשרה, והודיעו כי מקומם אך ורק על ההר שלהם.

מאז, כאמור, חלף יותר מעשור והתושבים לא שכחו. הציפייה שלהם למימוש ההתחייבות היא אומנם בראש ובראשונה מנתניהו וממשלתו, אבל על רקע קולות השבר מבית המשפט העליון סביב הרפורמה אומרים במגרון כי זוהי גם שעת מבחן לאמות המידה של הצדק בבית הדין הגבוה לצדק. "מדובר בעוול שנעשה על ידי שופטי בג"ץ", מזכיר תושב היישוב יאיר אוריאל, "אם אכן כדבריהם, שהחלטותיהם אינן נגועות בפוליטיקה, כעת ייבחנו: האם ייתנו לנו לשוב הביתה, כשהכול כבר עומד בכל תקני החוק. בית המשפט צריך להיות הראשון לעשות את הצעד הזה".

אוריאל מדגיש כי לא סתם דרישתם לחידוש היישוב מופנית כלפי הממשלה, במקום לנסות להקים בעצמם מבנים במקום. "אנחנו לא רוצים מאחז שיפנו אותו כל שני וחמישי, אלא יישוב שהמדינה מקימה. אנחנו לא דורשים את הנדל"ן שלנו בחזרה כדי שיהיה לנו איפה לשים את הראש, אלא דורשים מהמדינה לתקן את העוול ההיסטורי וההתיישבותי שהיא ביצעה, וכעת היא יכולה לתקן אותו. המדינה צריכה לעשות את זה".

רזווג מוסיפה כי לעוול יש היבט נוסף: "בכל פעם שאנחנו עולים למגרון העליונה, אנחנו רואים איך הבנייה הפלשתינית הלא־חוקית סביבנו מתפשטת עוד ועוד ומתקרבת לשטח שלנו. יש שם בנייה פראית לא חוקית שמשתלטת כל הזמן. ההר שלנו נמצא במיקום אסטרטגי. עכשיו הבאנו הכול כדת וכדין, צריך רק לתת לנו אישור ובכך לתקן עוול לאומי".

אני מבקשת לדעת האם בהתאם לעתירות שבעטיין פונה היישוב, אכן בעלי הקרקע הפלשתינים לכאורה חזרו לעבד את אדמותיהם – שוב לכאורה – בשטחי היישוב מגרון. "הצחקת אותי", מגחך אוריאל, "חוץ מלבוא לשם ולהרוס ולשדוד דברים שנשארו, אף אחד לא מגיע לשם. הם הרסו נדנדה שהייתה אנדרטת זיכרון. פעם בשנה עובר שם איזה רועה צאן. אין שום ניסיונות של חרישה ועבודה בקרקע".

כאמור, הצעד הראשון בקמפיין השיבה הביתה היה מכתב שנשלח לראש הממשלה על ידי התושבים. ביום שישי שעבר קיימו התושבים סיור מקדים במגרון, ובו העלו שוב את הדרישה להכשיר את הקרקעות שנרכשו לבנייה. מבחינתם זוהי יריית הפתיחה למערכה ציבורית שתימשך בצעדים נוספים, שהבא בהם הוא אירוע נטיעות גדול על ההר בי"ד בשבט, בהשתתפות חברי כנסת, רבנים ואישי ציבור. בינתיים הלחצים במערכת הפוליטית גורמים לתזוזות בעניין, אך במגרון מעדיפים לא לפרט יותר בשלב זה.

"אני יודע שזה אולי נשמע קיטש, אבל זה אמיתי", אומר אוריאל בכנות, "לרגע לא שכחנו את המקום ולא עזבנו אותו. אנחנו עולים אליו לפעמים בימי שישי בבוקר, באים עם הילדים, כל שנה מקיימים את מרוץ מגרון. היו גם כמה ניסיונות לקבוע עובדות בשטח. התחושה היא שאנחנו פה בגבעת היקב, אבל העין צופייה לשם".

ביקורת לגיטימית

"כמה רוע"; "השקפת העולם החרד"לית המצומצמת פוגעת בכל חלקה טובה"; "השקפה צרה"; "דיון לא רלוונטי ברבנית דבורה עברון"; "את אישה קטנה מאוד"; "כתבה אומללה"; "דברים בטלים"; "עברת בכתבה שלך על כל כך הרבה סעיפים בשולחן ערוך ועל כל כך הרבה מימרות במסכת אבות".

הטור שפורסם בשבוע שעבר, שדן ברמתן של בחינות ההלכה שאליהן ניגשו נשים למדניות, וחלקו השני שסקר תחנות בחייה של הרבנית דבורה עברון, ראש התוכנית למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, קומם קוראים וקוראות רבים שתומכים בתביעתן של נשים להיבחן בדומה לגברים, ושתומכים גם ברבנית עברון. הציטוטים לעיל נלקחו מתוך תיבת המייל שלי, שספגה חלק מביקורות הקוראים החריפות. לשם האיזון נציין כי התקבלו גם דברי חיזוק על הטור מפי רבניות חשובות לא פחות.

קראתי את הטענות נגד מה שנכתב בנוגע לבחינות, וזו בוודאי סוגיה שאפשר לנהל עליה דיון ענייני ואמיתי. אני יכולה להבין את מי שנפגעו מהדברים, בעיקר אלה הקשורים לבחינות עצמן ככותבים או כלומדות ונבחנות, אבל הטור לא בא להכפיש. הובאו בו חוות דעת מקצועיות על המבחנים, שהזכות ביד מי שרוצה לחלוק עליהן ולטעון כנגדן. אך עצם הבאת חוות דעת שאינה משרתת את המהלך של הארגונים שדחפו לקיום הבחינות אין בה שום טעם לפגם של הכפשה, חוסר אתיקה, רדידות או שטחיות. בסך הכול הצגת עמדות לגיטימיות, שבאופן טבעי אינן נעימות לקריאה על ידי מי שמעורבים במהלך הזה. האם באמת אסור לאדם להביע עמדה מקצועית בלי שהצד השני ייפגע עמוקות? תמהני היכן עובר גבול הפתיחות הליברלית.

לגבי מה שנכתב אודות הרבנית עברון - כאן התקשיתי עוד יותר להבין את הטענות. כל שעשיתי בפרק הזה, אחרי שקראתי ובדקתי את מילותיי שוב ושוב, הוא הצגת עובדות שכוללות את תחנות חייה המקצועיים־תורניים־חינוכיים של עברון, כמו גם ציטוטים מפיה או מפיהם של מקורביה. הדברים גלויים לכל מי שיעשה את החיפוש הפשוט ביותר ברשת. כך שהטענות על "הכפשה" שמשמעותה הוצאת דיבה ועלילות דברים פשוט מנותקות מהמציאות.

ממתי תיאור פרופיל של דמות ציבורית, בוודאי כזו שיש לה השפעה חינוכית, הוא "הכפשה", "דברים בטלים ואומללים"? מדובר באחד הז'אנרים העתיקים בעיתונות, ואף מתבקשים: הרי תפקיד העיתונות לחשוף מידע שעשוי להיות לעזר לקורא בהבנת המציאות. כתבות פרופיל על שופטים, פוליטיקאים, כוכבי תרבות וכדומה הן דבר מקובל. מדוע כשהזיזו למישהו את הגבינה הופכת כתבה כזאת ל"הכפשה"? לא מזמן פורסמה באחד העיתונים המגזריים כתבת פרופיל מאוד לא מחמיאה על רב בכיר ומפורסם מהאגף שנהוג לכנותו חרד"לי. אבל זה כמובן היה לגיטימי. הרגישות היתרה לאתיקה העיתונאית מתעוררת רק כשמדובר באחת משלנו, חברה אישית או חברה לדעה ולדרך.

אבל יותר מזה: מדוע ציון הבחירות בחייה של עברון נחשב למתקפה נגדה? האם בעיניכם בחירת המוסדות והגופים שאליהם בחרה להשתייך היא בעייתית? האם אינכם שמחים בכל העמדות שהיא מייצגת? אם אתם מזדהים איתה, הרי שמבחינתכם הדברים שציינתי אינם שליליים וממילא אין כאן מתקפה. אם אינכם מזדהים איתם, ובכן – במקרה כזה החיצים לא צריכים להיות מופנים אל כותבת הטור, אלא אל מושא הטור.

ועוד הערה מקצועית חשובה: עם כל אי הנעימות שבדבר, כשסיימתי את כתיבת הטור טרחתי והרמתי טלפון לעברון עצמה. ביקשתי בין השאר לשמוע כיצד משפיעות התחנות שציינתי בכתבה על דרכה החינוכית. למרות ההזדמנות שנתתי, עברון בחרה להתחמק ולא להתמודד עם הדברים ולהציג את משנתה, אלא אך ורק בריאיון עומק. הבאתי את דבריה כלשונם, והדברים אף תואמו שוב עם הדוברת של רשת אור תורה סטון.

אחר כל אלה, דומני שלא ניתן לומר כי הטור אינו עבודה עיתונאית לגיטימית ואתית, גם אם לא נוחה לעיכול לחלק מהקוראים. אבל העובדה הזאת אינה פוסלת אותו. אם הנשים הלמדניות אכן רוצות להשתלב בתרבות בית המדרש, שבמשך אלפי דורות מבוססת על מחלוקות ואיפכא מסתברא ואפילו חילופי דברים חריפים, כדאי שיכירו גם בזכויותיהן של עמדות אחרות להישמע, ולהגיב להן בחריפות עניינית - לא אישית על גבול הגדפנית.

ואחרון חביב: במאמר נרחב שפורסם בתגובה לטור באתר ערוץ 7 נאמר כי לכאורה יש בכתיבתי על הנושא "סוג של קנאה". התקשיתי להתחבר לאבחון הפסיכולוגי החובבני. יצא לי במהלך שנותיי לפתוח אי אלו ספרי קודש, הן בלימודיי לתואר ראשון ושני בתלמוד באוניברסיטת בר אילן, הן כמי שלימדה כמה שנים במדרשות לבנות, ובעיקר כמי שצברה שעות לימוד עם עצמה - לא לשם תואר, לא לשם מבחן, לא לשם הכרה ממלכתית ולא לשם תחרות עם אף גבר. המאור שבתורה חזק הרבה יותר מכל אלה. כך שקנאה בלומדות אין בי ולו כמלוא הנימה. אני מאחלת להן הצלחה, ושנהיה אנחנו וצאצאינו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה.

לתגובות: Hagitr72@gmail.com

***