חומש שלי בעבר. יהודה ואני עולים לחגוג את שמחת תורה בחומש.
אורזים אוהל, מזרן, בגדים וכל מה שצריך. יוצאים לדרך בתפילה שנגיע לשלום. תינוק בן חצי שנה באוטו. אנחנו מוגנים בנשק ובידיו של ה' יתברך, אבל לא תמיד קל לי להתגבר על הפחד. מסתכלת לצדדים, דמיונות בראשי. תוך כדי השיח בינינו על המתח הזה אתה שואל "נו...אבל מה מפחיד בלמות?!"
ההבדל בין קדושי עליון אלינו, האנשים הפשוטים.
מצטרפים עכשיו ומסייעים לחזרה לחומש
מגיעים לחומש, בונים את האוהל איפה שיש הכי פחות אבנים. הדלקת נרות בצנצנת של קפה, שלא יכבו.
תפילה מרוממת וארוכה תחת כיפת השמיים ושמחה פנימית עמוקה עד לב אותם השמיים למרות שלא מחכה לנו אוכל חם, מיטה או אפילו תא שירותים. מסתדרים. החומריות לא תופסת כאן מקום.
בלילה שולחת את בעלי לשמור חצי שעה בזמן שאני בינתיים מדמיינת לי שכל חתולה זה מחבל. מנסה להתחבר לה' וליעד ברגעים האלו. מבינה שבעלי חייל ללא מדים.
חומש שלי בעתיד. חוגרת את דוד בכסא הרכב ומתניעה. "אמא, לאן נוסעים?"
"נוסעים קרוב קרוב לאבא, מתוקי.."
אמנם יהודה לא יהיה איתי יותר כדי לתת לי תחושת בטחון, אבל הפעם אין מה לחשוש מהדרך, כי מדינת ישראל ביקשה סליחה מצפון השומרון והשיבה לו את הביטחון הצה"לי.
אנחנו נוסעים כהרגלנו על הציר המוכר כ"כ וכל סיבוב צובט בזיכרונותיו. מגיעים לצומת יהודה ורואים את האנדרטה לזכר יהודה ששבה למקומה לאחר שנהרסה באכזריות לעיני כל. עוברים את הכניסה לחומש, את ההרחבה של הישוב עם הקוטג'ים שצופים בדיוק לארובות חדרה, את השכונה הותיקה שצופה לחרמון ומגיעים לקרית הישיבה שנמצאת בדיוק מול נמל אשדוד.
פרחי הצבעוני והסחלב שנותרו בגינות הבתים לאחר הגירוש ושיהודה כ''ה אהב קורצים לי: "את מבינה עכשיו למה לא חדלנו מלפרוח גם כשכולם סביבנו חשבו להתייאש?"
דוד מזנק מהאוטו היישר לקמפוס הישיבה המפואר, שמלא במאות תלמידים לומדים בקול ניגון מתוק. ניגון של ארץ ישראל.
ובפיאותיו הג'ינג'יות ושמחת החיים הפורצת הזו, אני תוהה אם לרגע אני הוזה. אולי זה יהודה? אולי זה הוא, שהתאבל על חומש ולכן עכשיו הוא זוכה ורואה בבניינה?!
נושמת עמוק. לא. זה דוד שלי. אבל זה גם יהודה, שנוכח ואינו נראה. שהתאבל על חומש, שהתאבק בעפרה, דבק בה בתורה ומסר את נפשו עליה. והדבקות הזו היא שזיכתה אותו ואותנו לשוב ולחזות בבניינה ותפארתה.
מצטרפים עכשיו ומסייעים לחזרה לחומש
