בפרשת בא יוצא עם ישראל ממצרים. נתבונן בה הפעם מנקודת המבט של המשל הנבואי. עולם המשלים והדימויים העשיר הוא אחד הכלים החשובים ביצירה הנבואית ובעקבותיה באגדת חז"ל ובפיוט לדורותיו. העובדות ההיסטוריות הפרוזאיות נטענות על ידי הנביאים וממשיכי דרכם בשלל ציורים ותמונות צבעוניות המעניקות להן חן רב וטעמים חדשים. מעבר לגיוון ולשיתוף כל החושים בחווית הזכירה והלמידה, יש בעולם המשלים והדימויים גם פרשנות מחודשת ומשמעותית למאורעות העבר ולהשלכותיהם בהווה.
נתבונן לדוגמה, בתפיסת יציאת מצרים כסיפור רומנטי של קשר בין החתן, הוא הקדוש-ברוך-הוא לבין הכלה, היא כנסת ישראל. הגירסה המפותחת ביותר של המשלים והדימויים הללו, מצויה לפי מדרשים ופירושים רבים, בשיר השירים. הדוד והרעיה בשיר הם ה' ועמו, ועלילת שיר השירים מתארת, בין השאר, את סיפור יציאת מצרים.
אמנם בשיר השירים, הפירוש האלגורי הפותר את אהבת הדוד והרעיה כמשל לה' ועם ישראל אינו מופיע במפורש במגילה, ולכן אפשר לפתור אותה גם בדרכים אחרות, אולם בספרי הנבואה נמצא הצבעה מפורשת על היחס בין המשל לנמשל, כפי שנראה להלן בדברי ירמיהו ויחזקאל.
הנביא ירמיהו מתאר את יציאת מצרים כך: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב' ב'). מעבר להטענת המסע במדבר בדימוי הזוגיות והכלולות, הוא מאיר באור חדש את אופי היחסים שבין החתן והכלה: הקב"ה זוכר לעם ישראל חסד נעורים, על כך שהסכימו ללכת אחריו למדבר.
הדימוי משמש את הנביא ירמיהו לא רק כדי להטעים טעם "רומנטי" ליחסי הקב"ה וכנסת ישראל. הוא גם מפרש באופן מחודש את מערכת היחסים שבין ה' לעמו. בשונה מן התיאור של התורה שבו מודגש השעבוד של עם ישראל, זעקתם וצרתם, והופעתו של ה' כמושיע וגואל, מוצגת בדברי ירמיהו גישה כמעט הפוכה, שבה כביכול עם ישראל עשו חסד עם הקב"ה בכך שהואילו ללכת אחריו במדבר.
הבסיס לתיאור זה הוא החששות והפחדים שליוו את העם לכל אורך הדרך. חששות שהועלו שוב ושוב בביקורת ובתלונות העם כלפי משה ואהרן. החל מראשית הדרך, כאשר משה ואהרן באו לראשונה אל פרעה והוא הכביד עליהם את עולו, עבור דרך החרדה על ים סוף כשמצרים רודפים מאחריהם והים סוגר עליהם לפניהם, ועד התלונות במדבר של המתאוים, המתאוננים, המרגלים והמעפילים. לרבות הטרוניה החוזרת ונשנית – למה זה העליתונו ממצרים? נתנה ראש ונשובה מצרימה!
ירמיהו מביט בעין טובה על כל אלה, מבין את הקושי של הכלה הצעירה ללכת אחרי הבעל במדבר בארץ לא זרועה, את הקושי של העם להסתגל לאורח החיים החדש והשונה מכל שהורגלו לו במצרים, ורואה בכך חסד מצידם כלפי ה'!
גם הנביא יחזקאל משתמש במשל ובדימוי של הנישואין, אולם הוא מצייר תמונה הפוכה לזו של ירמיהו, תמונה של חסד גמור מאת הקב"ה כלפי עמו.
הכלה, מתוארת כאסופית זרה: "מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית. וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ." (יחזקאל טז)
התינוקת נעזבה על ידי הוריה הנכריים ביום הוולדה, מבלי שקיבלה את הטיפול הבסיסי ביותר. חבל הטבור לא הוסר, היא לא נרחצה לא נוקתה ולא חותלה, והושלכה, הופקרה על פני השדה. התינוקת האומללה מסמלת את עם ישראל כפי שנולד במצרים. הבחירה בדימוי הזה מהדהדת גם את סיפור הילודה העברית במצרים, את גזרות פרעה על המיילדות ועל היילודים. ההפקרה וההשלכה על פני השדה מקבילה להשלכת התינוקות ליאור, ואף רומזת להנחתו של משה בסוף על שפת היאור.
הקב"ה מצא את התינוקת העלובה, אסף אותה אליו, גידל אותה עד שהגיעה לפרקה ואז כרת עימה ברית ונשא אותה לאשה:
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה' וַתִּהְיִי לִי.
היש חסד גדול מזה?
אולם בכך לא די. הקב"ה עוד מוסיף ומרומם את הנערה, מלבישה בבגדי פאר, מאכיל אותה במיטב המעדנים, מעניק לה תכשיטים יקרי ערך, ומגדלה להיות מלכה של ממש, עד שיצא שמה לתהילה בכל הארץ:
וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן, וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי, וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ, וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ, וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה: וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה':
בניגוד לירמיהו, יחזקאל אינו מותיר כל מקום לנערה לביקורת, לתלונה כל שהיא. האופן שבו הוא מצייר את תולדות עם ישראל במצרים, מנקודת הראשית הנמוכה ביותר האפשרית ועד לפיסגה הגבוהה ביותר שאליה יכולה אשה להגיע, מעמידה את ה' במצב של גומל חסד מושלם ואת כנסת ישראל כתלויה בו לחלוטין, וחייבת לו את כל אשר יש לה. אין לה שום דרך אחרת להגיב מלבד להיות אסירת תודה אינסופית.
המשכה של הנבואה ביחזקאל היא תוכחה מרה וקשה על עם ישראל שבגדו בברית, על הנערה שבגדה בגואלה וזינתה עם אחרים. אך בסופו של דבר אחרי התוכחה והפורענות הקשה, מסתיימת הנבואה בפסוקי נחמה:
"וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם... וַהֲקִימוֹתִי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה'."
שלא כבירמיהו, הנחמה אינה נובעת מכך שהקב"ה זכר לישראל חסד נעורים, שהרי לדבריו של יחזקאל, החסד היה חד צדדי, מעם ה' כלפי ישראל. לכן, מה שייזכר בעת הנחמה היא הברית. אותו חסד אינסופי של הקב"ה, שלקח את התינוקת חסרת הישע ועשאה לאשת בריתו, הוא גם החסד שיכפר לעתיד לבוא על חטאיה של האשה כלפיו ויאפשר לחדש את הברית, גם אחרי בגידתה ועונשה.
אף על פי ששני הנביאים משתמשים במטאפורת החתונה כדי לתאר את ההתקשרות בין הקב"ה לעם ישראל ביציאת מצרים, הם מתארים שתי תמונות נישואין שונות לחלוטין, ובכך מאפשרים לקרוא ולפרש בשתי דרכים שונות ורחוקות זו מזו את מערכת היחסים שבין החתן והכלה בנישואים אלה, ואת האופן שבו יש לשפוט את ההתנהגות של עם ישראל בימי היציאה ממצרים והמסע במדבר.
אפשר וצריך להעתיק את דרך הדימוי הנבואית גם להתבוננות על מאורעות תקופתנו.
במבט יחזקאלי, אנו מתפעמים מן החסד העצום שעשה הקב"ה עם עם ישראל. דימוי התינוקת האסופית המושלכת מתבוססת בדמיה על פני השדה, מתאים מאד למצבו של עם ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. החסד המופלא של הקב"ה שהביאנו משערי אושוויץ וברגן-בלזן אל תקומת מדינת ישראל ואל הישיגיה הכבירים, הנודעים בעולם כולו, כחמש ושבעים שנה אחרי שאמר לנו ה': "בדמיך חיי", מחייב תודה אינסופית. הוא מעורר ביקורת חריפה על כל גילוי של חוסר בהכרת הטוב ועל העדר קבלה מלאה של עול מלכות שמים מצידנו.
אפשר להתבונן על תקופתנו באמצעות דימוי הכלה ההולכת אחרי החתן במדבר בארץ לא זרועה, מנקודת המבט מלאת החמלה של ירמיהו. העקירה וההליכה לארץ לא נודעת, האתגרים הבטחוניים, המלחמות והטרור, האתגרים הכלכליים והחברתיים שרבצו לפתחה של המדינה הצעירה ועדיין ניצבים לפנינו, הם בבחינת "לכתך אחרי במדבר". על גילויי הגבורה, ההקרבה, המסירות והנכונות להרתם למשימות לאומיות של העם היושב בציון, למרות כל הקשיים והמשברים, אומר לנו ה': "זכרתי לך חסד... לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". יש לצרף לכך את החסד והאהבה של היהודים שעלו לארץ מארצות רווחה ועזבו מאחריהם עושר ונכסים וכבוד כדי לקיים את מצוות העליה וההתיישבות, לעתים במחיר לא קל, שיש בו ממד של הליכה למדבר ולארץ לא זרועה.
אין צורך להכריע בין שני המבטים. כמו שתי עיניו של האדם, הם משלימים זה את זה ומאפשרים ראיית עומק, פרספקטיבה תלת-ממדית של המציאות. בזכות המבט של החסד הא-להי שבנבואת ירמיהו, בצירוף עם המחויבות הא-להית לברית שבספר יחזקאל, אנו מייחלים ומתפללים לגאולה השלמה במהרה בימינו.