השבוע ציינו 30 לפטירתו של הרב דרוקמן, והתבקשתי - פעמיים - לשאת דברים לזכרו.
סיפרתי שוב את הסיפור הפשוט והמופלא הזה, הסיפור ששינה את חיי: איך ניגשתי לרב דרוקמן בסך-הכל לשאול שאלה, שאלה שאינני זוכרת כלל, ואיך הגיעה התשובה: הזמנה לשבת בבית הרב, במרכז שפירא.
הבית המופלא הזה, היה קטן-מידות וצפוף להחריד בהיבט הגשמי (כשליש מגודלו היום), אבל גדל-מידות בחסד, בהכנסת אורחים, בהארת פנים לכל אדם ודווקא לדלים ולמסכנים ביותר, ובעשיה בלתי פוסקת, אבל ממש בלתי פוסקת, מלווה פסקול מתנגן של זכות והודיה - בית פשוט וקסום כאחד. אל הבית הזה הגעתי, כמו רבים אחרים, באותו יום ששי, ומיד עם הגעתי – זרה לחלוטין ובלתי מוכרת – הרגשתי שאני רצויה ואהובה, שאני בבית. ולא רק אני, כולם אהובים, אהבה פשוטה ומאירה ומדבקת.
פעמיים השבוע ניצבתי על הבמה, והשמעתי - מתוך מכשיר הפלאפון שלי - את קולו הצרוד של הרב, קורא בהתרגשות את הפתיחה לקידוש של ליל שבת. נזכרתי בערב שבת הראשון סביב שלחנו עמוס האורחים של הרב: כולנו, כל האורחים, פרושים לאורך השלחן הארוך, והרב דרוקמן אוחז את הכוס בידו, עוצם את עיניו, ופונה בחרדת קודש אל המלך: "מלך אביר, מלך ברוך, מלך גדול, מלך דובר שלום...." עם כל "מלך" ו"מלך" שהרב משמיע, מטעים בהטעמה מיוחדת, אפשר לחוש יותר ויותר את המלך כאן אתנו ממש, "אחלה פניך המאירים" אומר הרב ופניו מאירים, ופנינו מאירים, כי הרי המלך ירד אלינו ונוכח כאן אתנו סביב שלחן השבת... והדבקות הזו של הרב במלך מלכי המלכים, הקרבה הזו שלו אל "מלך שומע תפילה", התחושה הזו של בני מלכים שזוכים לקרבתו של המלך – התחושה הזו מדבקת.
נזכרתי בליל שבת לאחר הסעודה: חדר השיעורים בבית משפחת דרוקמן מתמלא בתלמידים. תוך כדי השיעור הרב פותח בזה אחר זה ספרים, כל ספר נפתח בחרדת-קודש, ומתוכו יקריא הרב קטע קצר בלבד, פסוק, משפט או שניים, וכל מילה שיקריא תתגלגל על לשונו כאוצר ממש, כמטמון שזה עתה נמצא ויש להתבונן בו מכל הכיוונים, ולהתפעל ממנו: "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב" כפשוטו. באותה חרדת קודש יסגר הספר ויונח ביד אוהבת על הסטנדר או השלחן. לא אהבת תורה סתם יש כאן, התאהבות בתורה יש כאן, וגם היא מדבקת.
השיעור מסתיים, ומכיון שחולקו בו עוגות (מאפה בית, לעשרות תלמידים!) הגיע זמנה של ברכת על המחיה. הרב לא יוותר על ההזדמנות לשיר, בהתלהבות עצומה: "והעלנו לתוכה, ושמחנו בבניינה, ונאכל מפריה, ונשבע מטובה" – עוצמת האהבה של הרב דרוקמן ל"ארץ חמדה, טובה ורחבה, שרצית והנחלת לאבותינו" בוקעת מכל מילה, וההתרגשות הזו מקדושתה של הארץ – גם היא מדבקת.
על המצבה של הרב דרוקמן נכתב "כל חייו היו קודש" לתורה, לעם ולארץ. ואני אומרת: קודם כל - כל חייו היו קודש. כל חייו היו מוארים באור מיוחד של קודש, של קרבת ה' בכל רגע ורגע, ומתוך קרבת ה' הזו נובעת האמירה "הנני" ונובעים כל המעשים המופלאים כולם.
"עד מתי מאנת לענות מפני" - אומרים משה ואהרן בפרשת השבוע שלנו לפרעה. רש"י מפרש: "לענות - לאתכנעא, והוא מגזרת עני, מאנת להיות עני ושפל מפני". מצופה מפרעה מלך מצרים, שרואה לנגד עיניו את האותות והמופתים, את מכות מצרים, להרגיש כנוע, עני ושפל מפני מלך העולם, מלך מלכי המלכים.
הרב דרוקמן זצ"ל היה כל-כולו מודע בכל רגע לנוכחותו של מלך העולם בחייו, בחיי עם ישראל, ומתוך קרבת ה' העצומה הזו שמילאה את כל חייו וישותו, מתוכה הוא חי כבנו של המלך, וכעבדו הנאמן גם יחד.
השבת האחת בבית הרב דרוקמן הפכה לשבתות רבות, לחיים שלמים בהם זכיתי לחוות מקרוב את אורו המיוחד של הבית קטן-וגדול-המידות הזה. היום אני יודעת: הרב דרוקמן אכן השיב לשאלתי, גם אם אינני זוכרת מהי, תשובה אמתית. כי הבית החי והמאיר הזה, הוא-הוא התשובה לכל השאלות. הוא-הוא התורה עצמה, תורת חיים, ואשרי מי שזכה להיות מואר באורו, ולהמשיך ולהאיר ממנו – גם הלאה.