א. לא בוכים סתם
"קולות השבר שזעק הבן הקטן, הרעידו את קירות הבית. הוא חיפש את אמא שלו בכל מקום אפשרי, אך אין קול ואין עונה. הילד היה קטן מדי כדי להבין שאמא לא תחזור, והלילה היא כבר לא תאחל לו 'לילה טוב', כפי שהייתה נוהגת לברך אותו מדי ערב, גם כאשר ייסוריה היו נוראים.
אחותו הגדולה יותר התיישבה על הרצפה ליד אביה האלמן הטרי, שרק לפני מספר שעות חזר לביתו עם היתומים הקטנים מהלוויה, ושאלה אותו "טאטי, איך לא קורה ברגע זה תחיית המתים? איך זה שהדמעות של האח הקטן לא מחוללות איזה נס מהשמים?", האבא הצדיק ענה לה מתוך כאב, אך עם אמונה חזקה "יוכבד היקרה! לא בוכים סתם. הקב"ה לא זורק את הדמעות והתפילות שלנו. הכל נאגר והכל מחושבן, אם נזכה נוכל לראות ולהבין יותר את דרכיו הנסתרים".
גיס יקר יש לי, בשם ר' אריה מלאך, מייסד ומנהל בית הכנסת והפעילות החסידית הרבה במסגרת מוסדות "מעייני ישראל" בעיר ביתר שבארץ ישראל. השבוע הוא סיפר לי את הסיפור המרגש שקרה אצל אח ואחות של אביו. והוא ממשיך ומתאר: "עברו שנים ואח אבי לא מצא את זיווגו, כשהוא הולך ומתבגר עם השנים. יום אחד הוצע לו שידוך, בחורה צעירה וטובה, ממשפחה נפלאה. ואכן הם נישאו והקימו את ביתם. לאחר מספר חודשים, אומר הבעל לאשתו 'הערב נלך לבית אחי, לסעודת יארצייט של אמי ע"ה', והיא עונה לו 'מעניין, כי הערב, הוא גם יום ההולדת שלי'. למחרת הוא מטלפן לאחותו ואומר לה 'יוכבד, הקשיבי משהו מעניין: לאשתי יש יום הולדת, היום, ביארצייט של אמנו'. ופתאום משהו מצלצל לה בראש, היא מבקשת ממנו לבדוק את הפרטים אצל אשתו, ומתברר שהיא נולדה באותו יום שהאמא נפטרה, מתאים לזמן שאחיה זעק ובכה. כן, הדמעות שלו לא הלכו לפח, הדמעות שהילד הוריד מעיניו, הורידו לעולם באותם רגעים את הזיווג שלו עצמו".
ב. שערי דמעות לא ננעלו
גיסי ממשיך ומספר: "לאחר מספר שנים מפטירת אשתו, סבא נישא בשנית בעצת רבו ה'בית ישראל' מגור זצ"ל, שהבטיח לו כי ייוולדו לו עוד ילדים. היא הייתה גרושה לאחר שלא נולדו לה ילדים במשך עשר שנים, והרופאים אמרו לה שאין לה סיכויים להוליד צאצאים, ולכן הסכימה להינשא עם אלמן ולגדל את ילדיו. אך כברכת הרבי נולדו לסבא שני בנים, אבא שלי ואחיו המוכר כדרשן חסידי גדול בארה"ב, בשם הרב אברהם מרדכי מלאך".
גיסי עוצר את שטף הסיפור, מבטיח לעצמו שאני עוקב וקולט את הפרטים המרגשים, שמהם אני מביא כאן רק את התמצית, ואז ממשיך: "במסגרת קו טלפון יהודי אמריקאי, לו מקשיבים אלפים רבים לשיעורי תורה מגוונים, פרסם הדוד את הסיפור הנפלא, בכדי לחזק את האמונה והבטחון בקב"ה בקרב המאזינים. לפני מספר חודשים הוא קיבל מכתב, בו מגוללת בחורה צעירה את הטלטלה הגדולה העוברת במשפחתה, עם אמא צעירה שחלתה במחלה קשה והיא לא יכולה יותר לתפקד פיזית ונפשית, רוב רובו של עול הבית וגידול הילדים נפל על כתפיה של הבחורה, שהיא הבת הגדולה; אך כוחותיה הלכו ואזלו מיום ליום מחמת קושי התפקיד והאחריות הכבדה.
וכך היא מספרת במכתב: 'יום אחד לא יכולתי יותר, הרמתי עיניי לשמים, בכיתי בדמעות והתפללתי לריבונו של עולם, שייתן לי סימן ויעניק לי כוחות, כי אני לא מסוגלת יותר. נזכרתי בקו הטלפון, טלפנתי, ובדיוק עלתה השיחה שלך. שמעתי את מה שציטטת מדברי אביך לאחותך 'יוכבד היקרה! לא בוכים סתם. הקב"ה לא זורק את הדמעות והתפילות שלנו. הכל נאגר והכל מחושבן'. לשמע הדברים הצטמררתי כולי. שכן גם השם שלי הוא יוכבד! הרב מלאך! מסור לאביך, כי מילות האמונה והבטחון בקב"ה שהוא אמר לבתו יוכבד לפני שנים רבות, הצילו גם אותי! נהפכתי לאדם אחר, קיבלתי כוחות חדשים וחזקים ואני רק מחכה ומקווה, לראות את הנסים כמו אצלכם, ואולי אזכה להבין קצת יותר את דרכיו הנסתרות של הקב"ה'"!
ב. מידו המלאה והטהורה
היא הייתה חד משמעית: "כבר אמרנו לכם, שעם כל ההבנה ועוגמת הנפש שעברנו, אנו לא מעוניינים להיות חלק מהתביעה, ולא מוכנים להצטרף אל שאר השכנים!". הנציג של עורך-דין, שאת שירותיו שכרו הדיירים יחדיו, ניסה שוב כדי להסביר את המהלך המשפטי שמכינים כנגד אותו אחד שהוציא במרמה רישיון בנייה, ובנה כאוות נפשו בלי להתחשב עם שאר דיירי הבניין שניזוקו ברמות שונות, ואת רוב הנזקים כבר אי אפשר לתקן בשלב זה.
כשכלו כל הקיצים, התאספו השכנים והחליטו לגשת עם הטענות והראיות לבית המשפט, לאחר שהמזיק לא הסכים כלל להתדיין בבית הדין, כפי שההלכה מחייבת.
אך המשפחה שאולי ניזוקה יותר מכולם, דווקא היא - לא הסכימה לצרף את החתימה לתביעה. לפני מספר ימים, הגיע שוב נציגו של עורך הדין והסביר, כי הדיונים כבר עומדים לקראת סיומם, ומסתבר כי התובעים עתידים לקבל מהנתבע סכום כסף גדול, כפיצוי הוגן על הסבל והנזקים. אך גם הפעם הוא הופתע לשמוע: "תודה, אבל אנו לא מעוניינים לקבל את הכסף, ואם הכסף בין כה יגיע בצו בית המשפט, יש כאן שכן אחד שמצבו הכלכלי מאוד קשה, העבירו אליו את הכסף"!
זהו שיעור קצר וחזק במידות טובות ונאצלות, שלמדתי השבוע מאדם שזכיתי להיות מאוד קרוב אליו, והוא הסביר את עצמו: "אנחנו לא מוכנים ולא מעוניינים להשתמש בכסף שהוצא מאדם בצורה שכזו, גם אם הוא חטא, טעה והזיק לנו. וברכה בכסף - יש רק מה שמגיע באופן טהור וישיר מהקב"ה, ולא מה שהגיע על חשבון האחר".
ולתמונת השבוע שלי: וקדשתם את שנת החמשים
במהלך המסיבה, שחיש מהר נהפכה להתוועדות חסידית, עם זכרונות נוסטלגיים, היו רגעים מרגשים כאשר הבנים הצעירים התכבדו לשיר לכבוד אביהם החוגג את יום הולדתו החמישים. למשמע הצלילים הפותחים את הניגון, הוא לוחש לי: "הקשב לניגון הכי אהוב עליי".
קולם של הבנים המיס את הלב, גם של המשתתפים הרבים שלא מבינים לשון הקודש, ובמיוחד אלו שכן. וכך משתפך לו המשורר והפייטן רבי ישראל נג'ארה, ומעביר את הכיסופים של עם ישראל לאלוקיו, כצאן המשתוקק לידו המכוונת והתומכת של הרועה: "ידידי, רועי, מקימי, ממרמס אנשי לצון, הגידה לי עתה, על מי נטשת מעט הצאן. שוב לאסוף נדחיך, כי הם זרע אהוביך וראה את שלום אחיך וגם את שלום הצאן".
לי, זו היתה הפעם הראשונה לשמוע ניגון זה, שהמילים והמנגינה משתלבים ומבטאים זה את זה, בצורה כה מושלמת ומעוררת את הנפש.
חיפשתי ומצאתי, כי הניגון היה מושר אצל חסידי חב"ד בעיירה ליובאוויטש. בשנת תרמ"ג לאחר הסתלקות אדמו"ר המהר"ש היו בניו שרים אותו, וכשהגיעו למילים "על מי נטשת מעט הצאן" היו עיניהם זולגות דמעות.
כובעים רבים לו לרב ברוך גורין. הוא יו"ר הקהילה, דובר איגוד הקהילות ברוסיה, מייסד ומנהל שנים רבות את ההוצאה לאור של 'לחיים', ועוד רבות; אבל לי, כמו לרבים מהקהילה, הרב גורין מוכר כחסיד אמיתי. כזה שבכל יום בשעה מוקדמת מאוד, כבר יושב עם חברותא ולומד בעיון מאמרי חסידות, מוסר שיעורים עמוקים, מקשיב ועונה בנימוס ובאדיבות לכל שאלה, וכל כולו מאגר עצום של ידע בהיסטוריה חסידית וסיפורים חסידיים, ושעות רבות אפשר להתענג כשיושבים לידו בהתוועדות, להקשיב, להחכים, ללמוד, ובעיקר לראות דוגמה חיה של חסיד ושליח הרבי, שכדברי הפייטן, בפיו ועטו הברוכים, הוא לא ייתן למרמס מאנשי לצון, וכל הזמן עושה הכל לשלום אחיו ושלום הצאן!
אמש, בסלון הספרים של 'לחיים' חגגו לו יובל שנים, במחיצת בני משפחתו היקרים, ידידיו הקרובים והצוות הנרחב העובד תחתיו. מסיבה צנועה, בה בא לידי ביטוי המעט של ההערכה שרוכשים לאדם שכה מסור לקהילה וזכויותיו בה גדולים לאין ערוך שהעשיר את יהדות רוסיה בכל כך הרבה ספרים. מסביב נישאו דברי הערכה וברכה, וגם על המסך עלו בזה אחר זה ידידים רבים מכל קצווי תבל, אך כשהגיע זמנו לומר כמה מילים, חגר את עצמו בגארטל וחזר על מאמר חסידות, על פסוקי קאפיטל נ"א - אותו יתחיל לומר היום, במשך בשנה הקרובה.
וכפי שרבים איחלו לו: "זו רק ההתחלה'! ועד מאה ועשרים!
גוט שבת!
שייע