בשבוע האחרון היינו עדים לקריאות ברשתות להחרים את הופעותיו של האמן המוכשר יש לציין, אליאב זוהר, ומדוע? רק משום שאבא שלו, שר התרבות, מיקי זוהר, הביע רצון כלשהו ליישם מדיניות בנושאי דת ומדינה בתחום התרבות, עליו הוא אמון.
אם להיות רגע ציני זה באמת מפתיע ששר תרבות מכהן רוצה ליישם מדיניות בתחום התרבות ובשיא "חוצפתו" אינו ממשיך את מדיניות הממשלה הקודמת.
השיח הציבורי שהתפתח סביב המפגש בין אירועי תרבות למעמד השבת יצא מכל פרופורציה ורק מזכיר עובדה מעניינת: נכון להיום, גורמים רבים בשמאל הישראלי, יודעים להיות פלורליסטים ומכילים רק עבור הדעות של עצמם, שהרי כל מה שלא על פי דעתם מוגדר באופן מיידי כחשוך, כאילו מישהו הסמיך אותם לתפקיד "השלטר החברתי לענייני אור וחושך". מי קבע שצביון יהודי הוא נושא חשוך? והיכן עתידו של העם היהודי אם מדינת ישראל לא תשמר צביון זה?
הכי קל לגורמים בשמאל לנסות לקבוע עובדה שקרית כמו "ראש הממשלה נתניהו מפלג את העם" בעוד פליטת הפוליטיקה, חברת הכנסת לשעבר, זהבה גלאון, מעלה פוסט מסית מרכבת עם ציוץ אומלל שעל פיו היא מקווה "שברכבות הגירוש של בן גביר יהיה יותר חם". וכמה ציני ומרושע זה לעשות שימוש בטרמינולוגיית "רכבות הגירוש" בדיוק באותו שבוע בו יתקיים יום השואה הבינלאומי, המנציח את זכרם של קהילות קודש יהודיות שגורשו למותם האכזרי?
אז לסיכום, עדיין לא ברור הקשר המפוקפק בין הקריאות הפומביות לחרם על הופעותיו של אליאב לתפקידו והחלטותיו של האב, השר מיקי זוהר. כנראה שגם אם ננסה להבין זאת, לא נבין ולא נדע, שהרי אליאב אינו דמות פוליטית וכל רצונו הוא לאפשר לעם ישראל ליהנות ולשמוח מיצירותיו. אז אם התגעגעתם למיכל תתגעגעו גם לפלורליזם.
כותב הטור הוא רוני גבריאל שדה, יועץ אסטרטגי ומרצה, פרשן בנושאי ממשל וחברה, יזם חברתי, משושלת הרב עוזיאל זצוק"ל.