עו"ד דוד קורצווייל: ה"סבירות"- פנים רבות לה

בשיח הציבורי המתנהל בימים אלו חוזרת ועולה הטענה: "האם לשופטי בג"ץ ישנם כישורי סבירות יותר מאשר ל- 400,000 אזרחים שבחרו בדרעי?".

לטענה זאת ישנן מספר תשובות ובמישורים שונים. ברשימה זאת אבקש להבהיר את מהותה של ה"סבירות" עליה מדבר בית המשפט, ומדוע הטענות בעניין זה כלפי בג"ץ מקורן בשיח המתנהל בשפות שונות.

בשנת 1837 נתן בית הלורדים האנגלי את אחד מפסקי הדין המהפכנים שהווה את אבן היסוד לכל דיני הנזיקין המודרניים. היה זה בפרשת Donoghue v Stevenson. באותו מקרה, התובע קנה פחית שתייה שבתוכה נמצא חלזון. משקה מקולקל זה הביא למחלתו והוא תבע את יצרן המשקה.

עד לאותה עת, דיני הנזיקין הכירו באחריות רק במקרים של קשר פיזי ישיר בין המזיק לניזק כגון: הכאה, הסגת גבול וכדו'. אולם, נזק עקיף שבו מעשה המזיק נעשה בבית החרושת שלו, ואילו הנזק עצמו התרחש כעבור זמן במחוזות אחרים וכלפי אדם שאין ליצרן כל קשר עימו, לא יצרו כל חבות בנזיקין. בפרשת Donoghue v Stevenson חידש בית הלורדים לראשונה דוקטרינה חדשה בדיני הנזיקין שמכוחה זכה התובע בפיצוי.

הלורד אטקין חידש דוקטרינה של "מבחן השכנות" הקובעת שכאשר אדם מבצע פעולה עליו לחשוב מי צפויים להיות "שכניו" העלולים להיפגע ממעשיו. לצורך מתן מענה לשאלה זאת יצר בית המשפט את דמותו הפיקטיווית של "האדם הסביר". ובאותו עניין קבע בית המשפט כי יצרן סביר היה צופה כי משקה פגום שהוא מייצר יפגע בתובע וממילא קיימת אחריות משפטית ליצרן לפצות את התובע. ראוי לציין כי מבחינה היסטורית, "האדם הסביר" נוצר במשפט הצרפתי כבר במאה השבע וקדם לדין האנגלי.

נמצא אם כן כי בכל תביעה נזיקית נדרש בית המשפט לשאלה האם הנתבע פעל כמו "האדם הסביר" וממילא בית המשפט נדרש לחוות דעה בשאלת הסבירות. בתחילת שנות השישים התפרסמה פרשיה מצערת שבה ילד ששיחק עם מקרר נטוש, נכנס לתוכו תוך סגירת הדלת ונחנק למוות. פרשיה מצערת זאת הובילה לכתב אישום כנגד בעל המקרר ובעבירה של גרם מוות ברשלנות (ע"פ 196/64). בכדי להיות מורשע בעבירה זאת , יש לקבוע כי בעל המקרר לא נהג כפי המצופה מאדם סביר. לבית המשפט הובאה שורה ארוכה של עדים ומומחים אשר העידו כי התנהגותו של הנאשם לא חרגה מהתנהגות של אדם סביר.

חרף זאת בית המשפט הרשיע את הנאשם וקבע כי פעל בניגוד למצופה מאדם סביר. בית המשפט הבהיר כי מבחנו של "האדם הסביר" אינו מבחן מעשי שתוצאתו מתקבלת מסקרי דעת קהל, אלא הוא מבחן נורמטיבי. כלומר, האדם הסביר אינו האדם הקונקרטי המהלך מידי יום לנגד עינינו אלא הוא אדם שבית המשפט מעצב אותו לפי נורמות וערכים ראויים ובאמצעותו בתי המשפט משגירים נורמות ראויות. ואכן, בעקבות מקרה זה חוקק החוק למניעת מפגעים (בטיחות מקררים) תשכ"ה-1962 שבסעיף 2 שבו אסר נטישת מקררים, ובהמשך נאסר ייצור מקררים ללא יכולת פתיחת הדלת מבפנים.

בכל אופן, קורות פסק דין זה מבהירים לנו את ההבדל בין שפת הסבירות היומיומית שלנו לבין שפת הסבירות של בתי המשפט.

מבחן הסבירות שבפקודת הנזיקין, אומץ בחוקים רבים נוספים שאף הם מקנים לבתי המשפט את הסמכות לקבוע האם בעל דין נהג כאדם סביר, במובנו המשפטי של המונח, אם לאו.

גם בלשון בני האדם, כאשר בוחנים אם דבר מסוים הוא סביר, תמיד יש לתת את הדעת ביחס למה נשאלת השאלה. האם סביר שנהג נוסעים יעשן ברכב? אם נשאל מכונאי רכב האמון על בטיחות הרכב ואופן התחזוקה שלו, הוא יענה בחיוב שהרי העישון לא מזיק לרכב. אם נשאל את הנוסעים האמונים על בריאותם ונוחותם הם ישיבו בשלילה.

כך גם בשאלה האם סביר ששר שהורשע מספר פעמים יהיה שר האוצר. את בוחריו מעניינת ההצלחה האישית, המעמד, עמדת הכוח והיכולת לפעול לטובת מוסדותיה של ש"ס וכלל ציבור בוחריה. לכן, מבחינתם המינוי סביר. את בית המשפט מעניינים עניינים ערכיים וציבוריים ולכן מבחינת בית המשפט המינוי אינו סביר.

מדובר אם כן במבחני סבירות לצרכי הגשמת יעדים שונים ולכן שפת הסבירות של תומכי דרעי היא כלל וכלל לא שפת הסבירות של בג"ץ. השימוש שבג"ץ עושה בעילת "חוסר הסבירות", אף הוא חייב שיעשה בסבירות. ולכן צודקים הקוראים לרפורמה שתציב תנאים לשימוש בעילה זאת. אך לצד זה, בשום אופן אין לבטל את עילת "חוסר הסבירות", שהרי מי אם לא בתי המשפט יבחן את הסבירות, כמשמעותה בשפת בית המשפט.