אתמול הצלחנו לצפות בסרט בחורים טובים אחרי הרבה זמן שיחלנו לכך. אז יום נישואים שלנו בפתח וזה תירוץ מספיק טוב לצאת.
כיף להגיע לסרט נקי שמעלה סוגיה חשובה. אמנם הנושא העדתי והשידוכים החרדים כבר בפריים הרבה זמן. זה תמיד טוב לראות מבט חדש ומרענן. למרות שהסרט הוא קומדיה הוא מעלה סוגיה כואבת מאוד בסדרים החברתיים בחברה החרדית ואפלייה עדתית קשה ומקובלת על כל הדמויות בסרט. הדמויות לא מתיימרות לשנות את השיטה אלא רק לאפשר את הנישואים הבין עדתיים וזה גם הישג מסויים.
למרות שהסרט שאל שאלות טובות בהיררכיה החברתית, הייתה חסרה נקודה מהותית ומשמעותית שלא נכחה בסרט. לא הוזכר בסרט שום אמירה על קיבוץ הגלויות. על חזון הנביאים על כך שנפגשנו בארץ ישראל אחרי 2000 שנים וזה לא סתם. טוב.. זאת החברה החרדית לא ציפינו שפתאום בוורט כולם ישירו התקווה עם דגלי ישראל. יש שיגידו הבחור אוהב את הבחורה מעדות המזרח אז מה הקשר לתהליכים האלו?
הסרט לא מדבר על האהבה הרי יש הרבה סיפורי אהבה לא כל אהבה מקובלת. לא כל אהבה מקבלת ביטוי בכל חברה לאומית ושמרנית. אלא הסרט מתעסק במעגלים השניים. ההורים. החברה. הסטיגמה.
למה זה הפריע? היו כמה נקודות אמת לקראת הסוף שבו הבמאי שם על השולחן את המסר( כמו כל סרט) הארוסה הטרייה מגיעה לבית ההורים או יש את השדכן שמצליח לשכנע את כולם שזה וורט נכון וביקש שנפסיק להיות עוורים למציאות. למה פה לא הגיע הנאום הציוני הרעיוני האמיתי?
מה משותף לשתי המשפחות ?מה החזון? למה בכל זאת צריך וכדאי להתחתן עם אחד השני. למה בכל זאת המשפחות צריכות להיפגש מלבד התחנונים של הכלה?
זכינו לעבור תהליך כמו אלפי זוגות של קשר בין עדות שונות ואנחנו מעברים כבר שנים רבות הרצאות בנושא. כתלמידים שגדלו בבתי המדרש של הרב דרוקמן זצ"ל ותחת אורו של הרב קוק זצ"ל שמדברים על אחדות בעם ישראל הרגשנו בסוף הסרט שהעיקר חסר.