הפיגועים של "השבת השחורה" בירושלים החזירו לדיון הציבורי-משפטי את הריסת בתי המחבלים. המדיניות הזו, שהממשלה הודיעה כי היא מתכוונת לממש באופן נחוש ומיידי, משמשת את מדינת ישראל ככלי למאבק בטרור כבר עשרות שנים.
הצלחתה מעורבת וברור שיש לה מחירים בזירה הבינלאומית והפנימית, אבל לנוכח האפשרות שהריסה ואיטום של בתי מחבלים מרתיעה, יש להמשיך ולעשות בה שימוש. ועם זאת, דווקא בגלל שמדובר בפעולה קשה, ביקורת שיפוטית אפקטיבית צריכה להימשך, אבל היא צריכה להיות מהירה כדי להשיא את ההרתעה שמביאה פעולת ההריסה.
הריסת בתי מחבלים או איטום שלהם שמשמעו מילוים בחומר שמונע שימוש בהם משמש את מדינת ישראל ככלי משמעותי למאבק בטרור. הבסיס המשפטי לפרקטיקה הזו הוא סעיף 119 לתקנות ההגנה לשעת חרום, שישראל ירשה מהמנדט הבריטי. הסעיף נותן בידי "המפקד הצבאי" שביו"ש הוא אלוף פיקוד מרכז, את הסמכות להחרים ולהרוס רכוש כאשר הוא "נוכח לדעת" כי מי שגר בבית היה שותף למעשה טרור או היה שותף לה אפילו בדרך של עידוד המעשה. גם המשפט הבינלאומי לא אוסר זאת לחלוטין.
למרות הבסיס המשפטי האיתן שיש להריסת בתי-מחבלים הפעולה הזו עדיין שנויה במחלוקת. הנימוק המקובל לנקיטה בצעד הזה הוא הרתעת הטרוריסטים מלצאת לפגע בשל העונש לו צפויים בני משפחתם. בנוסף, בשל משך הזמן שלוקחים הליכים פליליים, הצעד הזה מהווה מענה יחסית מהיר ומשדר נחישות מול הטרור. זה הגיוני, אבל עדיין מורכב. ראשית, בחלק מהמקרים, בוודאי במקרים בהם לבני משפחת המחבל לא היתה מודעות לפעולת הטרור, מדובר בסוג של ענישה קולקטיבית שכן במקרים אלו בני המשפחה נענשים על לא עוול בכפם.
אבל חשוב מכך, גם השאלה אם הריסת בתים אכן מביאה להרתעה שנויה במחלוקת. מחד גיסא, בשורה של מקרים ברור היה שהריסתו הצפויה של בית המחבל הביאה את משפחתו להסגיר אותו לידי כוחות הביטחון, ואפילו לדווח מראש על כוונתו לצאת לפיגוע. מאידך גיסא, כמה מחקרים מראים שאין מתאם בין הפעלת המדיניות להפחתה במספר פעולות הטרור. בשנת 2005 זו היתה גם מסקנתו של צוות מיוחד של צה"ל שבחן את המדיניות והמליץ להפסיק אותה. יתרה מזו, טוענים המבקרים את המדיניות, הריסת בתי מחבלים היא גם זרז לפעילות טרור, בגלל התסכול והזעם שהיא גוררת בקרב הפלסטינים שנפגעים מכך בגלל עצם הריסת הבית או הפעולה המלווה אותו, הגובה גם היא חיי אדם.
כרגיל במקומותינו (לפחות בינתיים...) ההחלטה על הריסת בתי מחבלים מלווה על פי רוב בעתירה לבג"ץ. ואכן במרוצת השנים, ובייחוד לנוכח הקביעה של בג"ץ כי ביקורת שיפוטית על ההחלטה להרוס בתים נחוצה, בג"ץ, דן בעשרות עתירות נגד הריסת בתים. למרות הביקורת הנפוצה על נטייתו "השמאלנית" של בג"ץ בית המשפט שב ואישר הריסה ואיטום של בתי מחבלים ומספר העתירות שהתקבלו באופן מלא קטן. ככלל, רוב שופטי בג"ץ מקבלים את עמדת מערכת הביטחון שהריסת בתי המחבלים יוצרת הרתעה כלפי המחבלים הפוטנציאליים, ולכן למרות הקושי שהיא מעוררת, היא יכולה להציל חיי אזרחים וחיילים.
בגלל המשמעות הקיצונית והבלתי הפיכה של הריסת בתים סביר שתהיה לגביה ביקורת שיפוטית. זה מועיל לגופו של ענין, ישנם מקרים בהם הריסת בית היא עוול שפוגע באנשים הלא נכונים, אבל מועיל גם לנראות של הצעד הבעייתי הזה כלפי העולם. מנגד, כמעט תמיד, ההליכים המשפטיים, גם בעניין הזה ארוכים מדי באופן שיש בו כדי לפגוע ביעילות הצעד ובהרתעה שהוא מייצר. נכון היה למצא דרך לזרז את ההליכים הללו, וככל שבני משפחת המחבל מבקשים לעתור על ההחלטה, לקיים את הדיון באופן שלא יפגע ביעילות הפעולה.
גם דמוקרטיה הרגישה לזכויות אדם לא יכולה להסכין עם טרור רצחני. כשאין ברירה, ראוי להפעיל גם כלים קשים כמו הריסת בתים. מאחר וברור שמשפטית הצעד הזה ניצב על בסיס איתן, ראוי להמשיך ולנקוט בו אל מול הטרור. את שקלול התועלת והנזק של הריסת הבתים צריכה לקיים מערכת הביטחון, ועל בית המשפט להתערב בשיקול דעתה רק במקרים קיצוניים.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'. ספרו "לא אהבנו מדי" יצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים".