'וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא... פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה'. בני ישראל יצאו זה עתה מגלות מצרים, אך בוחן כליות ולב יודע שייקח זמן עד שהגלות תצא מהם. זה עתה חוו שואה איומה, 'וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם', אחד מחמישה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי האפילה.[רש"י]. זהו הליך ארוך של עיבור ולידה. כפי שמובא בשם האר"י הקדוש, עיבור העם החל בגלות מצרים, והיציאה משם הינה בחינת לידה.
אך שלשה זמנים הם. בעיבור טרם נגלה דבר והוא בהעלם עין. זמן שני כשכורעת האישה ללדת מתחיל העובר להתגלות, וזמן שלישי אחר שנולד ויצא לאוויר העולם ונעשה אדם בפני עצמו, ונעשה עם בפני עצמו. והכל נעשה כבלידה בהשגחתו יתברך. בפרשתנו אנו בעיצומה של הלידה על מורכבותה. עד עתה כל שיעורי האמונה והיציאה ממצרים היו בגדר נסים גמורים בכל עשר המכות. עתה, עם ישראל עולה קומה.
'... וְלֹא נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים..' אומר 'הסטייפלר', הרב יעקב-ישראל קנייבסקי זצ"ל, בספרו 'ברכת פרץ', כאן, מגלה לנו התורה ולו במעט את דרכי השגחת ה' את עמו, דרך אותה חווה עם ישראל לדורותיו. אומר הסטייפלר, ראשית, אין כל מניעה לה' מלטהר לבבות עם-ישראל שלא יתאוו כלל לשוב מצרימה, אלא שלא בדרך זו חפץ ה'. כי הלא זו תכלית ועיקר בריאת העולם-הזה, שתהא בחירה חופשית. האדם מתאווה תאווה לכל מה שנוח ונעים ליהנות את גופו, ואף על פי כן יתגבר על רצונותיו לעשות מצוות בוראו. שנית, ברור שלא קצרה יד ה' להפיל פחד על הפלשתים ושאר עמי כנען, או להומם מהומה גדולה בשעה אחת, אבל אין זה רצון ה'. כי כך גזרה חכמתו, שלא יהא כיבוש הארץ אלא על ידי מלחמות רבות. כמו שאמרו בגמרא בברכות: 'שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורים: תורה, ארץ-ישראל והעולם הבא'. וכן כל דבר שבקדושה ועבודת ה' – אין חשיבותו אלא דווקא כשהוא נקנה על ידי ייסורים ורוב ניסיונות, כמאמר חז"ל 'לפום צערא אגרא' [אבות, ה, כג]. אין אפוא דרך ה' להתערב בחופש בחירתו של האדם ולשנותו בדרך נס, ואין דרכו להפיל פחד על עמי כנען. [למרות שבשירת-הים כן יבקשו ישראל – 'תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד ...']
רואים אנו את משה-רבנו, כמנהיג ביד רמה, המבקש בכל הזדמנות להעלות את עם-ישראל קומה נוספת באמונתו. 'וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ'. מלבד קיום השבועה ליוסף, מלמדנו משה, כי על העם הנולד, לקחת עמו את עצמות יוסף. המצרים שכחוהו, 'וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף', אבל אתם העם הנולד, עם כל מורכבות הלידה וקשייה, עליכם לראות בכל את יד ה' ולהכיר את ייעודכם. אל לכם לשכוח את עצמיותכם. לכו בדרך עצמיותו של יוסף הצדיק, שלמרות כל מה שעשו לו אחיו, הרגיעם באומרו, '... לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקים ..'. יד ה' שכיוונה את יוסף, היא יד ה' שהכתה את המצרים, היא יד ה' המוציאה אתכם מארץ מצרים לארץ אבות, ככתוב 'וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם ...'.
אך כאמור הדרך סבוכה, הנה מתממש החשש 'פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה'. אין הם יכולים לשוב מצרימה, כי הרי מצרים נוסע אחריהם, לא רק צבא מצרים, גם את עמו לוקח פרעה עמו לרדוף אחריהם. ומטבע הדברים, אין חדש תחת השמש, דרך סבוכה זו מפלגת את העם כבר בראשית היוולדו, ללא פחות מארבע כיתות, ארבע הפגנות שונות נערכו על שפת הים. האחת, מוכנה להטביע עצמה מרוב ייאוש. השנייה אומרת, 'כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר...'. השלישית טוענת, נעשה עמם מלחמה. והאחרונה תולה מבטה לשמים וצווחת.
ומנהיגם של ישראל משיב, כמורה מסור בבית-הספר, לכל כיתה וכיתה לפי רמתה, השגתה ומצוקתה. למתייאשים עונה משה 'אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה''. אל לכם להתאבד, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל לו להתייאש. ישועת ה' כהרף עין. לזו שאמרה נחזור מצרימה, השיב: 'כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם'. המצרים התחרטו על ששלחו אתכם, ובכוונתם להמשיך לעולל לכם כשם שעוללו לכם עד היום. ואל הצווחים בלא כל רעיון מעשי, ענה: 'וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן...'. עבדו את ה' במסירות ומתוך בטחון בו. הסירו מעליכם את הפחד הגלותי. לא עת תפילה היא זו, אלא עת לעשות לה', 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ'.
די היה באדם אחד בעל אומץ ואמונה, כנחשון בן עמינדב, שקפץ למים אחר שמשה רבנו נטה את ידו על המים, ובכך התווה את הדרך לעם כולו לבוא בתוך הים ביבשה. באחת, התאחדו כל הכיתות והלכו כולן בכיוון אחד, במעמד הנשגב של קריעת ים-סוף, בשביעי של פסח. כולם ביחד וכל שבט לחוד, כל אחד וחומתו מימינו ומשמאלו. רק לכשיעלו למדרגה העליונה, לכשיגיעו למעמד הר סיני יזכו להיות עם אחד בלב אחד. אחר עוברם בין גזרי ים-סוף, בראותם את המצרים טובעים בים, העלה אותם משה רבנו למדרגת אמונה הגבוהה בהרבה מקודמתה, 'ויראו העם את ה'', מדרגה בה ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי ושאר נביאים, מדרגת השירה - 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', מדרגת האמונה בה' ובמשה עבדו.
אומר המדרש בשמות רבה, 'מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם, שאמרו שירה לקדוש ברוך הוא, אלא ישראל... כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל', ומרים הידרה ויצאה בתופים...'.
אומר רב מתנה בגמרא בערכין: 'איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב... - זו שירה'. אומר על כך רש"י במקום: 'אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב, דכתיב: 'הנה עבדי ירונו מטוב לב' (ישעיה סה, יד)'.
בקריעת ים-סוף ראו ישראל את יד ה' הגדולה, ומתוך השירה שרו אף את ייעודם אחר שיגיעו לארץ ישראל - 'תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אד' כּוֹנְנוּ יָדֶיך'. לא די לבוא לארץ, יש להכות בה שורשים, לבנות ולהיבנות בה, להיות נטועים ושתולים בבית ה', ומתוך כך לכסוף ובעז"ה לזכות בבניין בית-המקדש.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל