חצר בית הדין הצבאי במחנה עופר לפני שלוש שנים. יום אפור. הרוח מקפיאה את הדמעות.
בית דין צבאי הוא מקום קשוח. גדרות ושערים, בידוק מדוקדק, וניסיון להפריד בין קורבנות הטרור וחבריהם ובין קרובי הרוצחים שבאים לתמוך בהם ולעודד אותם. האולם קטן להכאיב. הכול קרוב מדי: השופטת, עורכי הדין, המשפחה השכולה והמחבלים עצמם. אני מביטה בפניהם של הרוצחים המתועבים ולא מבינה איך.
איך הם תכננו בקור רוח את הרצח. איך הם נכנסו לנעליו של מלאך המוות ונטלו את חייה של נערה בת 16 שלא הכירו, שלא עשתה להם רע, שהספיקה לעשות בשנותיה הקצרות רק טוב. היה זה מעמד הקראת כתב האישום של רוצחי הנערה רִנה שנרב. גילוי נאות ויקר: אני חברה קרובה של אמהּ, שירה, והגעתי עם חברות כדי לחזק את המשפחה. יצאתי מטולטלת.
בליל שבת האחרון שוב חווה העם שלנו אירוע טרור נוראי. התחלנו שבוע חדש עם שבע הלוויות. שכול וכאב שאין לו סוף, ופצועים רבים שעוד יסחבו טיפולים של גוף ושל נפש וצלקות שלא יהיה להן מרפא. המילים לא מסוגלות להכיל את כל המטען שעליהן לשאת. את הצער, את החלל, את ההתמודדות היומיומית עם החיים בלי האהובים, את הטראומה.
הקבינט התכנס כבר ביום ראשון ודן בצעדים שיגבירו את הרתעת המחבלים: אטימה מיידית של בית המחבל, קידום שלילת זכויות של משפחות מחבלים וחיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון. בנוסף לאלה הממשלה חייבת לטפל במוטיבציה לרצוח, בנסיבות שדוחפות את מי ששונא יהודים ומעריץ מוות לקום ולעשות מעשה: תנאי הכליאה הנוחים מדי, המשכורות המפתות שמתקבלות מהרשות הפלשתינית לפי חומרת העבירה, וגם המעמד הגבוה שמקבל הרוצח, ההנצחה בכיכרות, בבתי הספר וברחובות, ההפיכה שלו לגיבור תרבות. אבל יש עוד מה לשפר כאן, בבית פנימה: ההתנהלות של מערכת המשפט שלנו, גם זו האזרחית וגם הפרקליטות הצבאית. אל המקומות האלה מגיעים מחבלים שכבר נתפסו ואמורים לעמוד לדין. אבל בדיוק שם יש איים גדולים של עיוורון, התנהלות לא נכונה שפוגעת בהרתעת המחבלים, כזו שנותנת להם מקום ולא נאבקת מספיק כדי להעניש אותם כראוי. הגיע הזמן לדבר על זה.
נותנים למחבלים לנהל את המשפט
ביום ראשון נגזר דינו של המחבל שאנס ורצח את אורי אנסבכר, הנערה הטובה, הכישרונית, מאירת הלב והעיניים. ארבע שנים תמימות לקח למערכת להרשיע את מי שהיא עצרה יום אחד בלבד אחרי הרצח. אדם בעל עבר פלילי וביטחוני שלא ברור מדוע התהלך חופשי ומאושר, אחרי שכבר נעצר ונאסר פעמיים בידי מערכת הביטחון. איפה הענישה החמורה, איפה ההרתעה? המחבל רכש לעצמו סכין, חצה את קו התפר (שוב, למה?) וביקש לבצע פיגוע רב נפגעים. הוא נעצר כאמור יום אחר כך, אבל מאז חלפו ארבע שנים של עינוי דין למשפחה, ארבע שנים שבהן ההרתעה נחלשת כי הקשר בין העבירה ובין העונש התעמעם ונשכח.
אתר ynet פרסם את דברי אמהּ של אורי, נעאה, שאמרה בשלב הטיעונים לעונש: "אני שומעת בתוכי את הצעקות שלה, ואיזה עיניים היא ראתה מעליה וכמה היא סבלה וכמה פחדה. זה לא אנושי, ההתמודדות עם האובדן והכאב והגעגוע". נעאה הוסיפה: "אין דבר יותר נורא מאשר לאבד ילדה שילדת וגידלת. כשמישהו בא בכוונה ונוטל את החיים, אין על זה מחילה. מאז אותו יום אנחנו בכאב בלתי פוסק". ביום ראשון נגמר סוף סוף הפרק הזה בחיי משפחתה של אורי. הטלטלה הזאת שככה. אבל עינוי הדין הזה איננו נדיר.
גם משפטם של רוצחי הנערה רנה שנרב מתחיל בשיהוי מיותר. הוא יחל רק ביום שני הקרוב. שלוש שנים וחצי אחרי שהמחבלים הכינו מטען חבלה, הטמינו אותו, צפו בה הולכת יחד עם אחיה ואביה למעיין עין דני בשלווה של יום שישי בבוקר - והפעילו את המטען. שלוש שנים וחצי, למרות שהמשפט כבר יכול היה להיגמר מזמן. למה?
בכל פעם שמתרחש פיגוע, מערכת הביטחון עובדת קשה מאוד כדי לתפוס את הרוצחים ואת הסייענים. אנשים רבים מסתכנים כדי להביא את בית החרושת לרוע הזה אל מאחורי סורג ובריח ולרוב הם מצליחים. עם ישראל שומע בחדשות שהמחבלים נתפסו ונושם לרווחה, אבל מה קורה אז?
"המשפט הזה נדמה כמו מגרש טניס ואנחנו הכדור", מספרת שירה שנרב. המשפט היה אמור להיפתח השבוע. הרב איתן ביקש להעיד, ולפי הכללים, כנפגע עבירה הוא היה חייב להעיד ראשון כדי למנוע שיבוש הליכי משפט. אבל אחד מסנגורי הרוצחים לא הסכים שהוא יעיד ראשון, והקלפים נטרפו. שוב דחייה בדיון. "נותנים להם לנהל את המשפט, מתנהגים כלפיהם בסלחנות. אם הם לא התכוננו כראוי לדיון, מאפשרים להם דחייה. אנחנו כל הזמן צריכים לעמוד על הרגליים האחוריות וזה קשה ושוחק. הלב שלי עם משפחות שהחליטו לא להיות נוכחות במשפט של רוצחי קרובי משפחתם, כל אחת מהסיבה שלה".
משפחת שנרב החליטה שלמרות הכוחות והאנרגיות שההליך הזה גוזל, היא תתייצב בדיונים המשפטיים של רוצחי בתם ותוודא שהם ייענשו במלוא החומרה. בלי עסקאות טיעון שהפרקליטות ניסתה להציע, בלי קיצורי דרך. מחבלים שמשתחררים מוקדם בעסקאות טיעון שבים לעסוק בטרור, וההורים של רִנה דואגים לעם ישראל ומבקשים למנוע את הפיגוע הבא. "מישהו דורש מהמחבלים המשתחררים להתחרט? לבקש סליחה? אני יודעת שאין בהבטחה הזאת ממש, אבל אפילו בקטע ההצהרתי זה לא קיים. מניחים להם להיות גיבורים", אומרת שירה.
שירה מספרת על אחד הפרקליטים שהיה מעורב במשפט, שחיפש את המפקדת שלו בעיצומו של אחד הדיונים. "שאלתי אותו מה העניין, והוא אמר שהנאשם ביקש שאמא שלו תיכנס לדיון. הייתי בהלם. אמרתי לו: אני לא אראה את הבת שלי יותר והאמא הזאת תראה את הבן שלה? הם כל כך שבויים ברצון להיות אנושיים, שהם שוכחים במי ובמה מדובר. הגיע הזמן לדבר על זה, הגיע הזמן שאנשים יידעו מה קורה בבית הדין הצבאי. אנחנו כאן כדי שהמערכת לא תשכח מה היא צריכה לעשות".
אורי אנסבכר ורנה שנרב היו נערות של אור. נעאה, אמה של אורי, אמרה השבוע שהמלחמה בין אור לחושך לא נגמרה. אומנם בית המשפט אמר "לא" לחושך, אבל עכשיו גם צריך להוסיף אור.
ביום שני הבליח מעט מהאור הזה. עיתונאי 'כיכר השבת' ישי כהן יצא לנחם את משפחת מורלי, ששכלה את בנה אשר נתן. הוא ראה שהם זקוקים לעזרה כלכלית וצייץ על כך בטוויטר. בתוך שעות תרם עם ישראל מאות אלפי שקלים למשפחה שהוא לא מכיר, כדי לחבק ולחזק, ורבים הציעו לשפץ, לחמם ולעצב את בית המשפחה. זו דרכו היפה של עם ישראל. נאבק ברוע וממגר אותו ועל גביו מוסיף אור וחסד, ויש עוד מה לתקן.
לתגובות:ofralax@gmail.com
***