תוך כדי העמסת תפוזים באגף הירקות, נעמד לידי אחד מגוהץ עם עניבה ובחן את העגלה שלי במבט חודר. "למה אתה קונה כל כך הרבה פירות?" הוא שאל בנימה קצת עוינת.
התלבטתי אם להגיד לו שזה לא עניינו או להעיף אותו בבעיטה, אבל אז נזכרתי שאני לא כל כך מצטיין בהתגוששות עם אנשים זרים. אז אמרתי את האמת, שהפירות הם לכבוד סדר ט"ו בשבט.
"למה תפוזים?" הוא חקר בדאגה מופגנת, "למה לא פירות יבשים?"
"לא רוצה פירות יבשים מחוץ לארץ עם המון חומרים משמרים", אמרתי, "אני רוצה פירות טריים שנשתבחה בהם ארץ ישראל".
"אתה לא יכול", הוא פסק.
"למה?"
"יש מניעה משפטית".
טפחתי על שכמו וצחקתי בקול גדול. כמה טוב לגלות שגם בימים המטורללים האלה עדיין יש לאנשים חוש הומור. רק כשהוא תקע בי שוב את המבט החודר שלו הבנתי שהוא רציני כמו שופט בזמן שהוא ממציא את הביטוי "אמת לשעתה" ומצליח לא להתפוצץ מצחוק במקביל.
"בט"ו בשבט אוכלים פירות יבשים", הוא קבע, "אתה לא יכול להחליט פתאום שאתה אוכל פירות טריים, זו הפיכה משטרית".
"מה הקשר להפיכה?" התקשחתי, "ומי אתה בכלל שתגיד לי מה לאכול ומה לא?"
"עורך הדין גילי בא־לריב־מהרה", הוא הציג את עצמו, "אני היועץ המשפטי שלך".
"אתה מה?"
"היועץ המשפטי. אני פה כדי להציל אותך מעצמך".
"תודה", אמרתי, "אבל כדי לבחור תפוזים אני לא צריך יועץ משפטי".
"אף אחד לא שואל אותך".
"לא זכור לי שמיניתי אותך להיות עורך הדין שלי".
"אז מה? גם הממשלה לא מינתה את עורכת הדין גלי בהרב־מיארה, ובכל זאת היא קובעת להם מתי אסור להרוס בתי מחבלים ומתי עדיין אסור", הוא אמר, "וחוץ מזה, אתה כן מינית אותי".
"מתי?"
"לפני דקה, כששאלת אם מבחינת החוק היבש מותר לך לקנות פירות יבשים".
"לא שאלתי".
"אף אחד לא שואל אם שאלת. זה התפקיד של הייעוץ המשפטי".
"התפקיד של הייעוץ", אמרתי, "כשמו כן הוא – לייעץ".
"יפה מאוד", הוא אמר, "אז אני מייעץ לך להחזיר מהר את כל הפירות שלקחת לפני שתסתבך".
"תודה על העצה, אבל אני לא מקבל אותה".
"אתה חייב".
"למה?"
"כי אחרת התנועה לגיחוך השלטון תגיש נגדך עתירה ואני לא אוכל להגן עליך בבית המשפט".
"אתה בכלל לא עורך הדין שלי".
"לכן אני לא אגן עליך".
"אז אני אמצא לי עורך דין אחר".
"חבל, אתה לא משאיר לי ברירה", נדלק לו אור בעיניים, "אני נאלץ להוציא אותך לנבצרות עד שתסתיים החקירה בעניינך".
"איזו חקירה?"
"לא יודע", הוא אמר, "צריך לבדוק. אולי נתת שוחד לאחד העובדים כדי שיביא לך מהמחסן פירות יותר טובים? אולי פילחת מהסופר מסטיקים בלי לשלם? אולי אתה לוקח בקופה שקיות ניילון חד־פעמיות כדי להרוס את כדור הארץ? אדם שקונה פירות טריים הוא עבריין מסוכן ביותר, הוא עלול לבצע את הפשעים הכי מסוכנים, אפילו לתמוך ביריב לוין ולטעון שהכלכלה הישראלית לא מתרסקת, הלוא כן?"
"אני בסך הכול רוצה לקנות פירות טריים לט"ו בשבט, חגה של ארץ ישראל", לחשתי, "למה זה מהווה בעיה?"
"כי זה נוגד את עילת הסבירות", יישר בא־לריב־מהרה את עניבתו, "למה ט"ו בשבט? ולמה דווקא ארץ ישראל? יש פה לכאורה הפרה בוטה של עיקרון השוויון ו/או הדרה של ארצות אחרות, זה בלתי סביר בעליל. אילו היית קונה שוקולד תוצרת חוץ לכבוד חג האהבה שיחול בעוד שבוע אז מילא, הוולנטיין הוא חג נוצרי בינלאומי סביר בהחלט. אבל פירות? מהארץ? בשביל חג שרק יהודים חוגגים? זה נראה לך סביר באיזשהו אופן ו/או צורה?"
שתקתי. גם ככה הקונים מסביב התרחקו מאיתנו כי קלטו שנקלעתי למצב סופר רגיש באמצע הסופר. ובסך הכול באתי לקנות פירות, לא לעשות מהפכות.
"שמע", התרכך היועץ, "גם אני מסכים שאולי יש מקום לשינויים מסוימים בפירות היבשים, אבל זה חייב להיעשות בהסכמה".
"טוב", אמרתי, "בוא נגיע לפשרה".
"שמע מה אני מציע", הוא אמר, "אתה יכול לעשות סדר ט"ו בשבט, אבל בלי פירות טריים, לא בסדר, לא בט"ו ובלי השבט".
"אז מה נשאר לי?" רטנתי.
"הידיעה שהצלת את המדינה מאובדן השלטון הבלעדי שלי", אמר היועץ.
"טוב", אמרתי, "ומה אתה נותן?"
"אני אבדוק את הנושא של הפירות היבשים ואחזיר תשובה תוך שבועיים־שלושה, או אחרי החגים, בכל מקרה לא יאוחר מחנוכה הבא או עד שתקום ממשלה יותר נוחה, המאוחר מביניהם".
"ועד אז? ייבשת אותי לגמרי".
"נו יופי, הנה קיבלת עוד פירות יבשים".
ארץ צבי
גשם דק ועדין החל לרדת בדיוק כשנגמרו ההספדים, והלוויה של ד"ר צבי צמרת יצאה לדרכה. הגשם שחיכינו לו הגיע סוף סוף, השקה את רגבי האדמה שעטפו את גופו של צבי, צביקה, שכל כך אהב את ארץ ישראל.
הוא השתתף באופן קבוע ואדוק בשיעור על פרשת השבוע, שבמשך כמה שנים גם אני זכיתי להשתתף בו בכל יום חמישי. הוא היה ד"ר צבי צמרת – היסטוריון בעל שם, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, מנכ"ל יד בן צבי, ממנסחי אמנת כנרת לשיתוף פעולה והבנה בין הזרמים השונים בעם, פעיל מרכזי בהעלאת יהודי ברית המועצות לישראל ועוד ועוד ועוד – אבל בשיעור הוא היה פשוט צביקה. ידען בלתי רגיל ויחד עם זה סקרן, מלא ענווה, תמיד רוצה להקשיב, ללמוד, להיות שווה בין שווים בחבורת הלומדים המגוונת.
האיש החייכן ונעים ההליכות הזה היה מהדגם שנדמה שכבר לא מייצרים יותר. הוא היה יהודי וציוני נלהב, אהב בכל נימי נפשו את הארץ, את העם ואת המורשת היהודית. הוא אהב אנשים והם אהבו אותו. גם אני, הקטן, אהבתי אותו מאוד.
הגשם פסק, ואחרי כמה דקות חזר לרדת. בעדינות, בענווה, באהבה.
ממש כמו שצביקה היה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***