ערב טוב לכל המאזינים וברוכים הבאים לעוד תוכנית של 'בגוף ראשון' - סיפורים היסטוריים שמסופרים מנקודת מבטם של מי שחוו אותם על גופם. והיום נמצא איתנו אורח מיוחד, מר דוזה. שלום לך.
- שלום לך רונה, כיף להיות פה.
- מר דוזה, אתה מדוזה. אני מדייקת?
- בהחלט, לכן לא לחצתי לך יד כשנכנסתי. חבל שתחטפי צריבה, זה לא צורה.
- הבנתי.
- פשוט חשוב לי להבהיר, שלא תחשבי שאני שומר נגיעה בקטע דתי או משהו.
- הכול טוב מר דוזה. לענייננו, אני מבינה שאתה נכחת בקריעת ים סוף, ושבשבילך לא מדובר היה בנס גדול בכלל.
- נכון רונה, בשבילי היה מדובר בטרגדיה לא קטנה.
- שתף אותנו.
- תראי, אני בכלל לא הייתי אמור להיות שמה בקריעת ים סוף. אני הייתי אמור להיות בעבודה.
- מה אתה עושה בחיים?
- אני צורב דיסקים.
- הגיוני.
- וגם יש לי פס של מכונות משקאות.
- בוא נתקדם.
- הייתי אמור לעבוד בסיני אותה תקופה, אבל פתאום אמרו שזה חול המועד. אז אמרתי יאללה, נעלה עם כל המשפחה לאילת, נעשה בננה.
- מעניין.
- כן, תביני רונה, זה היה חול המועד הראשון בהיסטוריה, אף אחד עוד לא ידע מה עושים, אז זרמנו. בקיצור, התחלנו לשחות לכיוון אילת, ופתאום משום מקום נהיה כזה חרבה בתוך הים בדיוק איפה ששחינו. אני והילד נתקענו בצד אחד... ואשתי, אשתי נתקעה בצד השני...
- אשתך, מרת דוזה?
- לאשתי קוראים עופרה.
- סליחה.
- תהיי רגישה בבקשה, זה סיפור קשה.
- כמובן.
- בקיצור אנחנו מחפשים את עופרה, מנסים לראות לאן היא שחתה, פתאום אנחנו רואים מלא עברים עוברים בחרבה.
- ואיך ידעת שהם עברים?
- היו להם תיקים של בת עמי.
- אהה.
- וואלה, נראו חבר'ה על הכיפאק עקרונית. מה שכן, היו להם המון כלי זהב. רואים שהם באו מכסף, אם את מבינה. וזה, אם להיות כן איתך, קצת הרגיש כאילו הם באו להוציא לנו את העיניים עם כל העושר שלהם.
- נשמע מאוד לא נעים.
- מאוד. ואנחנו מדוזות פשוטות את יודעת, 90 אחוז מים, 10 אחוז באג"ח. לא משחקים בכסף שאין לנו.
- ומה קרה אחרי שהם עברו?
- אחרי שעברו הטחונים האלה, הגיעו פתאום חבורה של מסכנים. מוכי שחין כאלה, מגרדים בכל הגוף. ממש רחמנות. ראו עליהם שהם אנשים שלא יכולים לפגוע בזבוב.
- מעניין.
- ואני לא סוציולוג או משהו, אבל אני מנחש שהם היו העבדים של ילדי השמנת שעברו שם לפניהם.
- מרתק, מה עוד אתה יכול לספר על המסכנים הללו?
- לכולם שם היה וייב חזק של בני זקונים. בכור אחד לא ראיתי שם, בחיי. ואני יש לי חוש לדברים האלה.
- איך אתה מסביר את זה?
- כנראה קרה להם משהו נורא. או שהם פשוט ישר יולדים בני זקונים, זה גם יכול להיות. הרי מי אנחנו שנתערב לאנשים בתכנון ילודה.
- אוקיי.
- ודווקא על המסכנים האלה ירד הים והטביע אותם. אין צדק בעולם, תאמיני לי. איזה בלגן שהיה שם, את בטח יכולה לדמיין.
- כן.
- טוב, אם את יכולה לדמיין אני לא אפריע לך.
- לא לא, אשמח שאתה תתאר.
- אז בואי אני אספר לך שהיה בלגן גדול. כל המסכנים טבעו, חלק שקעו כמו אבן, חלק כמו נוצה. אגב, קילו אבן וקילו נוצה שוקעים באותה מהירות.
- וזה חשוב לסיפור?
- זה לדעתי שופך אור על הדמות שלי כיצור משכיל.
- הבנתי.
- בקיצור, בתוך הבלגן הזה של הים המתפצל איבדנו את עופרה שלי ואני נתקעתי עם הילד.
- ומאז אתם לבד?
- הלוואי, גם כל הצד של אשתי נתקע איתנו. את כל הפסח עשינו איתם באילת. רציתי לירות לעצמי בראש, אבל אני מדוזה. אין לי לא ראש ולא אצבעות.
- ולא נשק.
- רישיון נשק דווקא יש לי, בכל זאת אני שוחה במזרח התיכון.
- ומה לגבי אשתך?
- אני מודה שחששתי שקרה הגרוע מכול.
- שמה?
- שהיא שרדה את האירוע. סתם סתם, זו בדיחה קטנה שלי, באמת אני אוהב את עופרה מאוד מאוד ומאחל לה רק בריאות.
- יופי.
- כמה שבועות לאחר מכן קיבלנו טלגרמה ממנה שהיא נסחפה לאזור תימן, חטפה שם צרבת.
- היא זו שחטפה צרבת?
- כן, המטבח התימני לא בשבילה. נורא חריף.
- הבנתי. העיקר שהתאחדתם בסוף.
- תודה לא־ל.
- ומאז אתם חוגגים את הפסח יחד?
- שקוף שחוגגים.
- נהדר.
- לא באמת, זה סתם היה משחק מילים. כי כאילו אנחנו שקופים, הבנת?
- אה, אז אתם לא חוגגים פסח?
- מה פתאום חוגגים, אנחנו נוצרים אוונגליסטים.
- אוהבי ישראל?
- בואי נגיד שאנחנו מחבקים יהודים בכל הזדמנות.
- איזה יופי.
- נשמה, אנחנו מדוזות.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***