לכל אחד מהאלפים הרבים שהתאבלו השבוע על לכתו של צבי צמרת, היה את צבי צמרת שלו. היו ביניהם מי שפעלו יחד עמו בניסיונות האינסופיים שלהם היה שותף לגשר בין קבוצות וזרמים בחברה הישראלית בארגוני הידברות למיניהם, בוועדת צמרת שניסתה להסדיר את ענייני השבת בירושלים ובאמנת כנרת. אחרים הכירו אותו מיד בן צבי, שאותו ניהל ביד רמה במשך עשרות שנים והפך אותו לאחד ממוסדות המחקר החשובים ביותר בתולדות עם ישראל וארץ ישראל.
לאלפי תלמידים וסטודנטים היה את צבי צמרת שלהם, שאותו פגשו מאז היותו מנהל בית הספר הצעיר ביותר בשדה בוקר ובקריית שמונה, דרך מערכות החינוך שהקים בברית המועצות וברוסיה הפוסט־סובייטית, ועד הימים שבהם נהרו סטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות לקבל מעט מידיעותיו ומניסיונו. מוקירי צבי צמרת היו גם בין אלו שהכירו אותו דרך מאמריו וספריו הרבים, והיו שחברו ל'קבוצת ירוחם' ולשאר ארגונים וקבוצות שהוביל כדי לשוט בארץ לאורכה ולרוחבה, ללמוד וללמד.
מתוך כל מכלול המעשים והיצירות שמן הסתם עוד יוזכרו ויונצחו, אנסה להדגיש עוד שני צבי צמרת: צבי צמרת כאחד ממניעיה של תנועת הגרעינים המשימתיים, וצבי צמרת שלוחם על דמותה של מערכת החינוך.
בשנת 1978 עבר צבי צמרת, שהיה כבר איש חינוך ואקדמיה בעל שם, לקריית שמונה, שם ניהל במשך חמש שנים את תיכון דנציגר וקידם פרויקטים שונים שסייעו לקידום העיר ושגשוגה. הימים היו ימי הקטיושות הנוראיים של ערב מבצע שלום הגליל, ומצוקתה הגדולה של קריית שמונה משכה אליה מתנדבים מכל רחבי הארץ.
זמן קצר לאחר הגעתו לעיר פרסם צמרת בכתב העת של התנועה הקיבוצית מכתב גלוי למתנדבים הרבים שפקדו את העיר (ושרבים מהם היו בני הקיבוצים), והדהים את קוראיו כאשר קרא להם "חדלו להתנדב". במאמרו עמד צמרת על הבעייתיות העצומה הכרוכה בהתנדבויות חד־פעמיות או קצרות מועד באזורי מצוקה, התנדבויות המקנות תחושה טובה וגאווה למבצעיהן, אולם בפועל כרוכות ברגשי התנשאות ולא מצליחות לחולל תהליכים ארוכי טווח. כתחליף הציע צמרת למתנדבים לבוא ולהתגורר בעצמם לצמיתות או לפרק זמן ארוך ביישובים השונים, להיות חלק מהקהילה על כל המשתמע מכך, ורק אז, עם סבלנות והרבה ענווה, לפעול להנעת תהליכי קידום ושיפור. מאמרו של צמרת היכה גלים עם פרסומו ואלפים רבים מבין חברי הגרעינים המשימתיים לגווניהם הלכו במודע או בתת־מודע לאור קריאתו. כמה סמלי הדבר שאת אחד הסיורים האחרונים בחייו קיים צמרת בלוד, שם הכיר והוקיר את הנעשה בעיר בשנים האחרונות על ידי ותיקי העיר יחד עם חברי הגרעינים, שהפכו את העיר לביתם.
כמה עשורים מאוחר יותר מונה צמרת ליושב ראש המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך. במהלך כהונתו וגם לאחריה עסק צמרת בביצור החינוך היהודי והציוני מול רוחות פוסט־ציוניות שנשבו במסדרונות האקדמיה ובקרב חלק מאנשי המערכת. הוא נאבק כדי לשנות את אופיו של מקצוע האזרחות ממגרש המשחקים של השמאל הרדיקלי למקצוע שיציג בצורה הוגנת לתלמידי ישראל את המדינה ואתגריה, עמל להעצים את לימודי היהדות בחינוך הממלכתי וניסה לפעול, גם אם לא תמיד בהצלחה, כדי לשנות דגשים במערכת החינוך הערבית ולחזק גם בה את יסודות החינוך לנאמנות למדינה והכרה בזהותה כיהודית ודמוקרטית.
גם בשנים שאחרי פרישתו פעל צמרת בתחומים אלו. לחוקרים, לתלמידים ולפקידים הבכירים מכל גוני הקשת שעלו לרגל לדירתו עמוסת הספרים שבמודיעין הוא הטיף כל העת לחיזוק הזהות הציונית והיהודית. צמרת הדגיש כל העת כי הוא מנסה להמשיך את דרכו ומורשתו של מורו הגדול דוד בן גוריון, וביכה את התמכרותם של חלק מחבריו לדרך לחלומות פוסט־מודרניים ואוניברסליים, התמכרות שהוא ראה בה המשך ישיר לימי השעבוד לרעיון הקומוניסטי בראשית ימי המדינה. בימיו האחרונים עוד הספיק צמרת לפעול ואף להיפגש עם שר החינוך החדש כדי לחזק אותו בהחלטתו לביטול רפורמת הבגרויות, רפורמה שהוא ראה בה סכנה מיידית וממשית לעיצוב הזהות היהודית והציונית של תלמידי ישראל.
צבי צמרת, משרידי דור דעה, מי שידע לשלב בין בן גוריון לרב קוק, בין שדה בוקר לאפרת, בין ירוחם וקריית שמונה לתל אביב, והכול מתוך אמונה גדולה בעם ישראל ובצור ישראל. חבל על דאבדין.
הכותב הוא מרכז המחלקה להיסטוריה במכללת אורות, מורה בישיבת דרכי נעם וחבר הגרעין התורני בלוד
****