פרק ג במגילת קהלת מוקדש לעיתים השונות בחיינו. לא פעם התלבטתי מה מנסה ללמדנו כאן שלמה המלך. האם "רק" קביעת עובדה שחיינו כוללים תקופות מגוונות ואף סותרות באופיין? או שמא יש כאן גם תובנה של המגבלה האנושית, שלפיה בעת מסוימת המאופיינת בקווים ברורים וחדים, יכולתנו לעשות מעשה החורג מהכיוון המוביל היא אפסית. למשל, בעת שהמלחמה שולטת אין מי שיתייחס לאפשרות השלום. או בעת אהבה, נפרש כמעט כל תופעה כמחזקת את שלטון האהבה שבתוכנו.
עשרים ושמונה עיתים נספרות כאן, ולא כלול בתוכן הצמד האפשרי: עת לזעום ועת להתפייס. אומנם מטבע הדברים ישנם זוגות דומים לכך, אך בוודאי אין הם ממצים את הזהות המלאה של הצמד שהזכרתי.
ישראל של הזמן הזה נחזית בעיניי יותר ויותר כמצויה בעת לזעום. הדבר ניכר בעיקר בהתנהגותה של הממשלה החדשה. אם פעם היו מדברים על מאה ימי חסד שהאופוזיציה אמורה להעניק לממשלה חדשה (עניין שמעולם לא מומש במדינת ישראל), עתה מתברר שהממשלה היא זאת שאינה מעניקה לעצמה ימי חסד כלשהם. מלבד כל הנושאים שעל הפרק, וחוץ מתיקוני החקיקה והנוהג המועלים בקצב חסר תקדים, ישנה התרחשות של זעם. השרים כועסים, הדיבורים זועמים, הנוסח בוטה. ודאי אפשר למצוא לכך גם תירוצים וגם הסברים רציניים, אבל עדיין נדמה שמצב נפשי דומיננטי של כעס רב מכתיב את סדר היום הממשלתי.
מסתבר שמאה ימי החסד אמורים בעיקר להעניק מרווח נשימה לשלטון חדש בכל הנוגע להתבטאויות של עצמו. ממשלה חדשה, גם אם בין חבריה יש פוליטיקאים ותיקים, מחויבת בקביעת סדרי עדיפויות למעשיה, בלימוד רציני של הסוגיות החשובות בעיניה, במינוי אופטימלי של היועצים שיעמדו לרשותה, בהרגעת הרוחות כלפי כל ידיד או שותף בארץ ובעולם המוטרד מכוונותיה, בניסוח כללי עבודתה הפנימיים ועוד. אפילו מנכ"ל חדש המקבל על עצמו להוביל חברה כלכלית משמעותית אמור להקדיש זמן ראוי לכל אלה. לעולם הוא יעדיף שפגישתו הראשונה עם הגורמים המובילים והחשובים לעסקו לא תהיה פגישת התגוששות אלא פגישת ידידות, התייעצות וחילופי רעיונות.
מאחר שהממשלה החדשה מדלגת באחת על ההכנות החיוניות האלה ועוברת מיד, החל מרגעיה הראשונים, להכרזות מרחיקות לכת בתחומים החיוניים השונים בחיינו, אני מעז לטעון כי זאת עת זעם הגורמת לדיבורים ולמעשים להיות נשלטים על ידי הכעס והמדון. שום נדיבות של מנצחים, שום בקשת פיוס והחלמה חברתית לא נראות כאן. מפלגות הקואליציה, כמעט על כל חבריהן, נתונות מעת כינונה בתחושת לחץ ומאבק עזים.
איני יודע לפרש די הצורך את שלטון הזעם. ודאי שהוא אינו יועץ טוב להתנהגות אנושית של כל אחד ואחת מעימנו, ועוד יותר מכך של מנהיגים. הזעם הוא ביטוי תחושה כוחנית עזה, אם כי תחושה זאת צומחת בדרך כלל דווקא מחוסר ביטחון עצמי ומתסכול רב. איני מתכחש לכך שהזעם הזה בא לעולם מתחושות אותנטיות של עלבון ופגיעה; חלקן ותיקות למדי, חלקן התעצמו מאוד בזמן כהונת הממשלה הקודמת שנחשבה למי ש"גזלה" את השלטון. ישנם לא מעט דברים שיכלו להרגיז מאוד את מי שמובילים עתה את הממשלה, אבל אין שום דבר שיכול להצדיק בעבורם את השלטון הגורף של הזעם כיסוד מדיני, חברתי ומשפטי.
****