לטבול בים של צבעים

ט"ו בשבט

את חג האילנות מומלץ לחגוג בשוק. להתבונן בשפע הזה שאין לו סוף של מיני פירות וירקות ססגוניים, לשאוף עמוק פנימה את בליל הריחות ולהזכיר לעצמנו את הדברים הכי פשוטים: שכל זה אינו מובן מאליו, שאנשים גדולים מאיתנו בדורות עבר לא ראו את השפע הזה בחלומותיהם הפרועים ביותר. אנחנו טובלים בים הצבעים הזה, מתלבטים בין שישה זנים של תפוחים, חמישה זני תפוזים וארבעה זני תמרים, ולא תמיד עוצרים לומר תודה. אז הנה, יש לנו הזדמנות. ובצד השפע הזה יש לנו גם אחריות גדולה על הכתפיים: אם מכל הדורות דווקא אנחנו זכינו, עלינו להיות ראויים לכך.

הפגנות

דמיינו איתי רגע: הפגנה מתקיימות בארץ. מפגינים בה נגד הקמת שכונת מגורים שנוגסת בשמורת טבע, אולי מפגינים בה נגד הזרמת שפכים לים התיכון או הרס האלמוגים באילת. מי הם האנשים שנמצאים בהפגנה? אתם יודעים. כיפות כנראה לא נמצא שם, הן יגיעו להפגנות אחרות. השחורות יפגינו נגד סלילת כביש באזור של קברים, והסרוגות יפגינו נגד הרס מאחזים (כלומר, אלה מתוכן שעדיין מאמינות בהפגנות אחרי טראומת גוש קטיף, והן כבר לא רבות).

כנראה בצדק לא יגיעו דתיים להפגנות כאלה, כי איכשהו בעולם שלנו, יחד עם אג'נדות בעד כדור הארץ נכרכות גם אג'נדות נגד ילודה ונגד התיישבות יהודית במרחבי הארץ, ואיכשהו כבר אי אפשר לזקק את הדעה עצמה מכל המסביב. אז נניח להפגנה ונשאל, גם את עצמי אני שואל: למה בעצם כל כך ברור לנו שאיכות הסביבה, קיימוּת ושאר ירוקים אינם עניין לאנשים מאמינים? נכון, יש אלף ואחד דברים דחופים יותר. ברור. אבל אני מדבר על הזלזול הקטן שיש לנו בלב באנשים הללו שהחור באוזון מדיר שינה מעיניהם.

הרי כשחושבים היטב, זה היה אמור להיות בכלל להפך – מי שאינו מאמין בבריאה, שלדידו העולם הזה נוצר במקרה ובלי כל כוונה בעזרת מפץ גדול עיוור וחסר משמעות - יתקיים או לא יתקיים, מה זה משנה. אבל מי שרואה את העולם ומאמין שכל גרגיר שבו הוא יציר כפיו של אלוקים - איך אפשר להיות אדישים לכיליונו? "בל תשחית" הרבה יותר דרמטי כשיש אומן שיצר את כל הפלא הזה. ובכל זאת, עם יד על הלב או על הכיפה, זה לא מספיק מעניין אותנו, הדתיים. ריבונו של עולם מעניין, אבל העולם של ריבונו פחות מעניין. מעניין.

חפים מפשע

שוב חזרו הפיגועים ואיתם הצער הנורא, ועם הפיגועים חזר גם צמד המילים השחוק "חפים מפשע", שמוצמד לקורבנות שאינם חיילים. מדובר במחבלים נפשעים שנטלו את חייהם של חפים מפשע, יסבירו לנו באמצעי התקשורת מדוע יש להילחם במחבלים. ובלי כוונה ישחקו המסבירים לידיהם של אותם מחבלים, שהרי אם האזרחים מוגדרים "חפים מפשע" הרי שהחיילים כבר אינם חפים מפשע, והנה בלי כוונה הכשרנו את הפשע. זה לא נגמר בזה כמובן. כדי להגדיר כמה לא מוסריים אויבינו, יסבירו לנו שהם פוגעים בנשים ובילדים. והנה עוד אמירה שערורייתית, כי מה זה אומר על פגיעה בגברים?

הנה בנינו את סולם הצדק המעוות: הכי גרוע - נשים וילדים. גרוע פחות – גברים חפים מפשע. אחרונים בתור – החיילים. כמעט לגיטימי.

איך ממגרים את הטרור?

מה היה קורה אילו אחרי כל פיגוע היה קם יישוב ביש"ע? מה היה קורה אילו אחרי כל ניסיון פיגוע כושל היה מוכשר מאחז אחד שתלוי בספק, או סתם עוד כמה יחידות דיור יהודיות במזרח ירושלים? יש להניח שמיד היו נפסקים הפיגועים. זה חשבון כל כך פשוט וזו לכאורה המשוואה שכל חבר בממשלה הנוכחית ידע לחשב בקלות כשהיה באופוזיציה. אז למה לא בעצם, למה לא?

ה'קולולם' הראשון

שם, על שפת הים האדום, התרחש ה'קולולם' הראשון, מיזם חברתי לשירת המונים. האנשים הללו, שיצאו שבעה ימים קודם לכן שבורי לב, כפי שמתואר בזוהר הקדוש, מצאו את עצמם, אולי לראשונה בחייהם, שרים. יש משהו בשירה שאין באף דרך ביטוי אחרת. זה האופן היחיד שבו אנשים יכולים להתבטא יחד, באותו רגע, ולומר את אותו הדבר בדיוק.

כשאנשים מדברים יחד לא שומעים אף אחד, כשאנשים שרים יחד שומעים את כולם. יש בשירת ההמונים מעין תפילה בציבור שמצליחה להכניס פנימה את כל העבריינים. כך ממש בשירה המונית, הרוב שיודע לשיר מתגבר על קולות הזייפנים. הסך הכול יוצא מדויק ועוצמתי.

היה יכול להיות נפלא לנסות לשחזר זאת בשבת שירה או בשביעי של פסח. ליצור איזה קולולם מאחד שחזק מכל המילים והמחלוקות. מתנגדי הרפורמה ואלו שבעדה, המפגינים והמפגינים שכנגד – כולם כולם שרים, איכשהו נדמה לי שזה היה מנצח את הכול, כלומר כמעט הכול. עד שהיינו מסתכסכים שם על השאלה איזה שיר בוחרים.

מיני 'קולולם'

בינתיים יש מיני 'קולולם' בכל סעודת שבת. מי שגדל לתוך זה לא יודע להעריך, אבל פעם, כשהתארחו אצלנו זוג בעלי תשובה, הם אמרו לנו: אתם מבינים שהרגע הזה הוא נדיר? איפה תמצאו בבית רגיל בישראל סבתא ששרה עם הורים, ששרים עם הילדים? מה פתאום שישירו יחד? זה הישג אם מדברים בכלל. וכשחושבים על זה, זמירות שבת הן באמת פלא לא קטן. זה מביך לשיר יחד, אפילו בלי כלי נגינה ברקע או סתם פלייבק, ולפעמים בלי כל כישרון. אבל התרגלנו. וטוב לפעמים לארח מישהו שאומר לך: תחזיק את זה חזק חזק, זה ממש לא מובן מאליו.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

****