
בשנים האחרונות יש תופעה מעניינת – הפקות ענק בהצעות נישואין. החתן וחבריו עמלים כמה שעות טובות בהכשרת שטח במדבר עם שטיח אדום, לפידים בצידי הדרך, בלונים בשילובים מקצועיים ויקרים, שלטי אהבה, ועוד כיד הדמיון הטובה, כדי ששם, ורק שם, החתן יכרע ברך ויציע לאהובתו (את מה שהם כבר סגרו והסכימו מראש) הצעת נישואין. מזל טוב.
מה הטעם אפוא בהפקה זו?
היא לא נועדה לשכנע את בת הזוג להסכים להצעה, שהרי החתן אינו מציע הצעה שאין הוא יודע מה התשובה לה, בדיוק כפי שעורך דין אינו שואל בחקירה נגדית שאלות שאינו יודע מה התשובה להן.
היא גם לא נועדה להביע בפני הכלה את גודל אהבתו של החתן כי אפשר להביע אהבה בכל כך הרבה דרכים פשוטות וצנועות.
היא גם לא נועדה להביע בפני כל החברים את גודל אהבתו של החתן לכלה, שכן לרוב לא נשמע תגובה למראה סרטון הפקה שכזה: "וואו – ניכר שהוא באמת אוהב אותה".
אז מה כן?
קשה שלא לתלות זאת במגמת השיתוף השוטפת את הארץ ובה העיקר הוא להראות כמה אני מוצלח, וכמה אני שווה יותר מהאחר. נראה כי השיתופים הללו מטרתם האמיתית אינה 'שיתוף' בחוויות חיי אלא בעיקר להראות כי 'אני מוצלח'. ומנין לי לדעת? בפשטות, כי מעולם לא קיבלנו מהחתן או מהכלה הודעה משתפת בקושי, בפרידה, בדייטים לא מוצלחים, בכישלונות, באכזבות ועוד.
יתירה מכך, אם נשאל את החתן והכלה (כאמור, הכלה רק כביכול לא מהמארגנים...) לו היה בלתי אפשרי לצלם ולשלוח ברשתות החברתיות, האם הייתם מפיקים את אותה הפקה? לו יכולתם לשתף רק את עצמכם בהצעת הנישואין בלי אפשרות ללייקים מהחברים, האם ההפקה היתה מגיעה לכאלו רמות הוצאה ויוקרה?
ואם תשובתנו לכל השאלות הללו היא שלילית, אז אולי כדאי לשמור את השמחה הזו לעצמנו? אולי כך היא גם תלבש אופי צנוע יותר ומדויק יותר למידתנו? אולי יש לקחת בחשבון גם את אלו שהפקה כזו עלולה לצער אותם ולגעת להם בנקודות רגישות, מכיוון שהם לא מוצלחים כמונו בינתיים? האם המשתפים כעת אהבו לקבל בעבר הפקות של אחרים ושמחו על השיתוף בכל פעם מחדש? אף שחוו ערב לפני כן דייט לא מוצלח למשל?
אם יש משהו בהפקת ענק שיתרום לזוגיות טובה יותר בהמשך, אזי יש לה מקום. אך ידוע שאין זה כך. לא אחת נדמה כי העיסוק בחיצוניות בא על חשבון העיסוק בפנימיות. לא אחת נדמה כי המגמה הזו עלולה להמשיך גם בחיי הזוגיות – בגודל הרכב שנקנה, ובגודל הבית, וההשוואה לאחר והרצון לשתף בהצלחה עלולים להיות מהמנועים המרכזיים של חיינו.
בעידן של בלבול, נישא על נס את מורשתנו הנצחית. המשנה בתענית מספרת על הפקה דומה של הצעת נישואין במחולות שילה בהבדל אחד קטן – גדול. בנות ירושלים העשירות שחיפשו חתן, ויתרו על היתרון שלהן, הצניעו אותו, ולבשו כמו כולן, בגדים לבנים ושאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה.
ועוד אמרו חז"ל 'אין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין'. הם לא התכוונו למי שאין לו. הוא בכל מקרה יחגוג באופן סמוי מן העין (אף שכיום יש אנשים שאין להם וחוגגים כאילו יש להם), חז"ל התכוונו בעיקר למי שיש לו.
ועוד, הברכה שבירך יעקב: "וידגו לרוב בקרב הארץ". מה פירוש הלשון 'ידגו'? מדוע לא 'יפרו וירבו'? אלא 'מה הדגים הללו, אין העין שולטת בהן, כך בניך, אין העין שולטת בהן.' הברכה שרויה בסמוי מן העין. זהו אתגר שהולך ונהיה יותר ויותר משמעותי בעידן הרשתות החברתיות הקוראות לנו להיות נאהבים (במקום אוהבים), להעלות תמונות, לבקש לייקים ולהשוות את חיינו לאחרים, עד שכבר לא ברור לנו מה מדויק לנו ומה בעצם אנו עושים רק בגלל אחרים.
הצעות הנישואין של הדורות הקודמים, הלא רחוקים מאיתנו, היו צנועות והן לא הובילו לחיי נישואין פחות יפים. אז להיכן אבד החוסן הפנימי? והאם צריך את כל זה?
הכותב הוא פרופ' יצחק כהן, מנהל אקדמי בפקולטה למשפטים הקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב.