ישנה עיר בעולם שבה אסור להתפלל, ואין אישור לקוות. המטפלת משכיבה את הפעוטות תמיד על הבטן, שחס ושלום לא תוגנב לעיניהם פיסת ענן. "השמים זה דבר מסוכן" מסבירים הזקנים לילדי העיר שבגרו.
כל דבר מוסבר בדרך הטבע, וכל תופעה מנומקת היטב על ידי טובי המוחות. כל חור שבעדו יכול לחדור ח"ו משהו, שמזכיר משהו שמעל הארץ, ייסתם בטיט מוצק. רגעי תקוה הנפערים בלב, יכוסו באופן שיטתי, בהסבר פסיכוביולוגי. ושלט גדול ניצב בכיכר העיר: "חל איסור מוחלט להזכיר את המילה (נס)".
זו נשמעת עיר פרימיטיבית, אי שם בעולם חשוך ורחוק, אבל לא פעם אנחנו יורדים לשם לביקור לתקופה כזו או אחרת. חלקנו להשתקע חס ושלום, וחלקנו לנופש מפוקפק. רבי נחמן מסביר לנו שגלות, זה כשאני כבר לא מאמין במציאות של "נס", בתוך החיים שלי. (כן! אמרתי את השם המפורש).
והשם הנרדף לנס הוא מסביר, היא "תפילה". כמו הנס, מטרת התפילה לשנות את הטבע הנוקשה. כמה קשה להאמין לזה!!! במקרה הטוב, אני יודע לומר את המילים הנכונות לסיטואציה: "ה' יעזור" "צריך להתפלל", אבל כשאני בארץ ישראל ולבי בסוף מצרים, קשה לי להאמין שהתפילה שלי יכולה לשנות משהו במציאות. בתוך מצרים אפילו הצדיק, מתקשה להתפלל, וכדברי משה אל פרעה: "בצאתי את העיר אפרוש כפי".
ויש רגעים, שנבקע הים בחייו של אדם, רגעים כמוסים של ישועה, חבור של שמים בארץ, והבלתי יאומן קורה. פרשתנו מלמדת שגם שם נשארת בחירה, אם לחצות את הים כמו ישראל בדבקות, ולהאמין בנס, או לבחור לנוס חלילה ולכסות אותו בדרך הטבע.
"וישב הים...לאיתנו, ומצריים נסים לקראתו", למה המצרים רצים לקראת הים? למה לא לברוח אחורה ולהינצל? שמעתי מחבר טוב שהסביר, שהמצרים חוגגים את חזרת הים לאיתנו, לטבע הקשה שלו, תמות נפשי עם מות הנס, עדיף לטבוע בטבע ולא להאמין בשינוי.
יהי רצון שנזכה לצאת מהעיר, לפרוש ידים לשמים בתפילה, ולהאמין שעוד הכול יכול להשתנות.