שירת האמונה

ההשוואה בין תיאור קריעת ים סוף וחצייתו בסיפור הפרוזאי שבפרק י"ד עם התיאור בשירת הים, בפרק ט"ו, מספקת דוגמאות רבותלהבחנה של הרב קוק אודות תפקידה וכוחה של השירה.

כך לדוגמה, בסיפור הפרוזאי נאמר: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם", אלו העובדות הגלויות לעין כל מתבונן. השירה חושפת את שהתחולל בנפשם של המצרים הרודפים אחרי בני ישראל, ומסבירה מדוע לא התייראו מליפול למלכודת, על אף נסיונם המר בעשר המכות: "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי". קיימות דוגמאות רבות נוספות, שבהן שירת הים מעשירה את הסיפור הפרוזאי ומפרשת אותו, והדבר מחייב לימוד מפורט של שני הפרקים, וקצר כאן המצע מהשתרע.

גם הפטרת השבת מציגה שירה העוקבת לסיפור פרוזאי: תיאור מלחמת דבורה וברק עם סיסרא נשנה בשירתה של דבורה. שירת דבורה, כמו שירת הים, מוסיפה הבטים מחודשים ופירושים לתיאור הפרוזאי. לדוגמה, הסיפור הפרוזאי אינו מפרט מה גרם לתבוסה של צבא סיסרא: "וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן... וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו. וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק ... וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד".

דבורה בשירתה מתארת את שאירע כך: "בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ... מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא, נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז. אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו".

מפירושה של דבורה בשירה מתבאר, שהסוס והרכב של סיסרא בוססו בבוץ או טבעו ממש בשטפון וגאות הנחל, ואיבדו את היתרון האדיר שהיה להם על פני חיל הרגלים הצנוע יחסית של ברק. מעבר להוספת הפרטים המעשיים, רומזת דבורה לזיקה שבין אירועי נחל קישון לקריעת ים סוף. בשני המקרים, ה' נלחם לישראל מן השמים, המם את מחנה האויב והם הוכו כך שלא נשאר בהם עד אחד.

ניטיב להבין את חידושה של שירת דבורה בעזרת פיסקה אחרת של הראי"ה שמצביעה על ייחוד נוסף של השירה לעומת הפרוזה. "השקפת עולם גלויה ורציונלית, צריכה היא תמיד להתאחד עם השקפת עולם נסתרת מיסתית (=מיסטית), ומשתיהן יחד, לכללותם והמון פרטיהם, תפרח השירה, תעוז הגבורה, יתהדר היופי ותרבה הדעת". (ש"ק א תרב).

הממד הרציונלי, גם בים סוף וגם בנחל קישון, הוא שהסוסים והמרכבות הופכים להיות חסרי תועלת במקום של קרקע בוצית ומים שוצפים. השטפון של הנהר והגאות של הים הופכים להיות מלכודות מוות לסוסים ולרכב. הממד המיסטי עליו מצביעה דבורה בשני המקרים הוא שמאחרי המציאות הרציונלית כביכול מסתתרת התערבות של הקב"ה. ה' הוא שהמם את מחנה מצרים, "סוס ורוכבו רמה בים", והוא שהמם את מחנה סיסרא, "הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא".

נתמקד עתה במאורע של קריעת ים סוף ומעבר עם ישראל בתוכו.אפשר לראות דרגות שונות של הסברה והבנה המתגלות במופעים השונים של מאורע זה בשירה המקראית.

בסיפור הפרוזאי נאמר: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם". רוח קדים ייבשה את הים אך לא את כולו. נבקע בתוכו נתיב של חרבה שבו עברו בני ישראל כאשר המים נצבים כמין חומה משני הצדדים של הנתיב הזה.

בשירת הים מתבאר הפן המיסטי שמסביר גם את ההופעה הריאלית: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים". אין מדובר ברוח קדים עזה שהיא תופעת טבע מוכרת באיזורנו, אלא ברוח אפיו של הקב"ה, שלא רק ייבשה את המים, אלא גם הדפה וערמה אותם, עד שנעשו כמין חומה. הצבת המים כנד נוזלים היא גילוי ניסי של רוח ה'.

במזמורי תהילים נוספו עוד נדבכים לתיאור קריעת ים סוף. במזמור "כי לעולם חסדו" (קלו), שרים: "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". בהלל שרים: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס", בהמשך המזמור, הים נענה לשאלה "מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס" ומסביר: "מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב". ובמזמור עז, משורר אסף: "רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת: זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ: קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ: בַּיָּם דַּרְכֶּךָ ושביליך [וּשְׁבִילְךָ] בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ".

השירה מרחיבה ומעמיקה את משמעות הנס שנעשה בים סוף.משמעות שמעבר למטרה הריאלית הגלויה בתורה, הצלת עם ישראל מידי מצרים וטביעתם של פרעה וחילו בים. קריעת ים סוף היתהאירוע קוסמי, שחשף את עוצמתו של הקב"ה מול כל גורמי הטבע, שבארץ ובשמים. לכן, מעבר לתפקידם הראשונים בהצלה, ניסי ים סוף מהווים גם יסוד לאמונה: "ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

חז"ל נתנו דעתם על חידוש נוסף במזמורי התהילים שאינו מפורש בתורה: ים סוף לא נבקע לשנים, אלא נגזר לגזרים, כאמור במזמור "כי לעולם חסדו". גם במזמור עז משמע מלשון הכתיב: "בים דרכך ושביליך", שהיו שבילים רבים. וכדברי הרד"ק על אתר: "וכתוב וּשְׁבִילֶיךָ לשון רבים, כי לא היה דרך אחד אלא דרכים הרבה, כמו שכתוב "לגוזר ים סוף לגזרים", ואמרו (מכילתא שמות יד, טז) כי לשנים עשר גזרים נגזר".

בעקבות דברי חז"ל, גם הרמב"ם בפירושו לפרקי אבות, (ה, ג) כאשר הוא מונה מהם עשרת הניסים שנעשו לאבותינו על ים סוף. מציין שהנס החמישי היה שהים נבקע לדרכים רבות כמספר השבטים. הרמב"ם גם צייר שרטוט של תמונת השבילים בים! (השרטוט נמצא בכתב היד של הפירוש ונדפס במהדורת הר"י שילת).

נמצא ששירת התהילים חושפת הבט נוסף בקריעת ים סוף, הנוגע לגיבוש המבנה של העם. מתברר, שהמבנה השבטי של עם ישראל לא התחיל בעת חלוקת הדגלים והמחנות במדבר, אלא הופיע כבר בראשית קיומו של העם, ביציאת מצרים, ואפילו בתוך הים.

בבית מדרשו של רבי יוחנן דנו בשאלה "כיצד היו המים עשויין לישראל כחומה"? ר' יוחנן הסביר שהיו כמין "קנקילייא" (=רשת, סבכה). הציצה עליו שרח בת אשר (!) ואמרה: אני הייתי שם, ולא היו אלא כ"אילין אמפומטא" (= חלונות).

מבאר מו"ר הר"י הדרי זצ"ל מה ביקש ר' יוחנן לומר ומה הוסיפה עליו שרח בת אשר: "לא עם מפורד וגזור לגזרים עבר את הים אלא עם מאוחד, הרואים אלו את אלו, קשובים איש לצרת אחיו ומתאחדים בהמלכתו של הקב"ה". (קול בהדר, עמ' 299)

הקשבה עדינה ורגישה לשירה המקראית מוסיפה נדבכים ועומקים לסיפורי התורה, מרחיבה ומעמיקה את יכולתנו להביע את שירת האמונה ושירת החיים. יהודה