בין יו"ר לשכת עורכי הדין שהתפטר בבושת פנים לבין עורך דין שגבה ממשפחה אבלה 600 אלף ₪, הבליח פתאום על מסכי מהדורות החדשות ביום רביעי השבוע פרצוף אחר.
רק לראות שוב את פניה אחרי שנתיים היה נפלא. ניקי היילי. היא הודיעה שהיא מתמודדת לנשיאות ארה"ב. סיכוייה לא גבוהים, בתוך המפלגה הרפובליקנית ואז מחוצה לה, אבל בכך היא בעצם פתחה רשמית את המרוץ הבא לבית הלבן.
היא אישה, אימא, צעירה, רפובליקנית, בת למהגרים מהודו, שגרירה מצטיינת באו"ם, נואמת בחסד וכמובן, היא מה שמקובל לכנות "אוהבת ישראל".
אז זהו, שאני עוקבת אחריה בשנים האחרונות. ההגדרה הזו לא נכונה. יש הרבה אוהבי ישראל, ברוך השם. ידידים, שותפים, מנהיגים שמעריכים אותנו. רק השבוע נתניהו טס אל נשיא צרפת מקרון, ובארץ ביקרו נשיא צ'אד שפתח פה שגרירות ראשונה, שר החוץ של יוון ומזכיר המדינה האמריקני. במקביל שר החוץ אלי כהן הגיע לביקור היסטורי בסודאן לקראת הסכם שלום.
אבל היילי לא סתם אוהבת, היא מזכירה לישראל מי היא ומה היא יכולה להיות. לפעמים צריך מישהו מבחוץ, שיראה את מה שאנחנו שוכחים בלהט היומיום.
בעוד אנחנו מתקוטטים על האיזון בין יהודית לבין דמוקרטית, היילי מעריצה את הערבוב הזה. פעמים רבות דיברה על כך שהמסורת והאמונה הן-הן הבסיס להצטיינות הכלכלית וליצירתיות של ישראל.
בלי טיפת פוליטיקלי קורקט, אמרה בזמנו באו"ם דברים נחרצים שלא תמיד אנחנו אומרים בכזה ביטחון: "יצאתי מדיון ראשון שלי במועצת הביטחון. הדיון לא עסק בהתחמשות של חיזבאללה בטילים לא חוקיים בלבנון. הוא לא היה על הכסף והנשק שאיראן מספקת למחבלים. הוא לא היה על איך אנחנו מביסים את דאעש. הוא לא היה על איך אנחנו עוצרים את בשאר אסד שאחראי על טבח במאות אלפי אזרחים. במקום זאת הדיון התמקד בביקורת על ישראל, הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון".
וכשאנחנו נלחמים ב-BDS, היילי מאבחנת בתנועה הזו משהו עמוק יותר: "מי שמחרים אתכם – עושה זאת כי הוא בעצם מקנא בכם, מקנא בהצלחה שלכם".
טוב, בישראל היא כבר מזמן ניצחה. עכשיו נשאר לה רק לנצח בארצות הברית.