לפני שבועות מספר, התפרסם בעיתון "הארץ" תחקיר שבו "נחשפו" דברים חריפים של אבי מעוז כנגד ה"פרוגרס", ורבים מיהרו לכנות אותו קיצוני או לצייר אותו כמי שאינו מבטא עמדה יהודית מחייבת או אף אותנטית.
בפרט, חלק מהציבור הדתי חש צורך להתנער מהדברים שנתפסים בעיניהם כקיצוניים ומאתגרים את המבנה החוקתי של מדינת ישראל.
אולם התגובות לדברים של מעוז מעלים בי, בתור אדם שרואה את עצמו נאמן לתורה אך לא משויך לזרם הר המור ואף מתנגד אליו, אי נוחות – אולי הרהורי כפירה. הציבור הדתי מציג את עצמו בדרך כלל כ"דתי לאומי", וככזה, הממלכתיות נתפסת כערך מרכזי בו. הממלכתיות מתפרשת כנאמנות למוסדותיה של מדינת ישראל ולמבנה שלה ורצון לחזקם, ואף בהענקת קדושה למוסדות אלה. אצל חלק מהציבור, הדברים מגיעים עד כדי ההצהרה שמדינת ישראל היא "יסוד כסא ה' בעולם".
אני מסכים עם דברי מעוז כשלעצמם, אך כפי שהם הוצגו הם לא יורדים מספיק לעומק הדברים. עולה בי השאלה: מה טיבם של המוסדות המדיניים הציבור הדתי רואה כקדושים? אלו מוסדות של מדינה חילונית שזהותה הפנימית דמוקרטית-ליברלית; מדינה שרצון הכנסת עומד בבסיס חוקיו ומשפטיו, ולא רצון ה'. לא אבי מעוז, לא מעריציו ולא מתנגדיו מכירים בכך שהמדינה המודרנית מציעה את עצמה כחלופה לחזון היהודי על אודות המדינה, לא מימוש שלו. תורתנו מציעה תפיסת עולם שונה מן המקובל כיום, קוראת תיגר על מבנה המדינה הדמוקרטית-ליברלית המודרנית ומציעה חלופה לה.
הקיום היהודי מבוסס על ברית עם ה'. בסיני, עם ישראל כרת ברית עם הקב"ה, והבטיח להעמיד את החוק האלוהי בבסיס הקיום החברתי שלו. מדינה דמוקרטית-ליברלית מעמידה את הדת במרחב הפרטי בלבד, ומדיר אותה ממקומה הראוי בהנהגת הציבור. אין אפשרות גם להישאר נאמנים לאותה ברית וגם לראות במדינת ישראל הדמוקרטית-ליברלית מימוש של ערך רוחני נעלה.
הגיע הזמן לבירור עומק בלב הציבור הדתי: מה מקומה הראוי של אמונת ישראל במדינת היהודים?
יהדות פרטית – יהדות ציבורית
בעולם המערבי כיום, בשונה מבעבר, הדת נתפסת כדבר פרטי. היא אמונה פנימית שאדם אוחז בה בחייו הפרטיים, שעוסקת במוסר ורוחניות. הדת מורכבת מצווי הא-ל ומהנהגות מוסר טובות, והאמונה בה מתפרשת כתוספת קומה על גבי התפיסה השכלית. השכל עוסק בעולם הזה, עולם הזמן והחומר, ובהצלחה בו, והדת עוסקת בישועת הנפש, בקרבה רוחנית לא-ל בעולם הזה ובזכייה בחיים לאחר המוות.
אדם דתי מחויב להנהגות טובות הן בשל שכלו והן בשל אמונתו, שאותה ההנהגה תזכה אותו בקרבה לא-ל. הדת גם קהילתית, והיא מביאה יחד אנשים לעבוד את הא-ל בתפילות ובפולחנים אחרים שדרכם משבחים את הא-ל. היא מצווה על האדם לגמול חסדים ולדאוג לחלש, כמעשי חסידות אישיים וקהילתיים. ביסודו של דבר, לפי התפיסה הזאת הדת הוא דבר פרטי ופנימי – פרטי לאדם המאמין או לקהילה המאמינה, ובנוי על רצון פנימי של כלל המאמינים לחיות חיים קדושים.
אין ספק שהדת כתופעה כללית, והיהדות בפרט, כוללת את ההיבטים האלה. אולם, הצגה זו של הדת שייכת לעולם המודרני באופן מובהק: זו דת של מדינה מחולנת, שבה המסגרת הפוליטית בנויה על ה"שכל האנושי" שאיננו זקוק לאמונה בא-ל ובהדרכתו כדי ליצור ולקיים הסדרים חברתיים טובים וראויים. זו דת שנסוגה מהנהגת הציבור, לאחר שהמדינה החילונית שאבה אליה רבים מן התפקידים שבאופן מסורתי נמסרו בידי הדת – חינוך, צדקה ועזרה לנזקקים באופן רחב, משילות מקומית ועוד. המדינה החילונית נעשתה מוקד של פעילות ומקור של נאמנות, ולמעשה החליפה את הדת ונטלה ממנה את כוחה העיקרי. בו בזמן, תפיסת הדת והאמונה בתודעת הציבור התעוותה והתאימה את עצמה לצרכים של אותה המדינה, וכך הדת נעשתה פרטית לגמרי. החילוני יסודי, יציב וקבוע והדת מקרית, זמנית וחולפת.
אך הדת במובנה המלא אינה אמונה פרטית, קומה על גבי ההסתכלות השכלית. האמונה בדת היא הצעה לתפוס את העולם, את האדם ואת החברה באופן מסוים. היא לא פועלת לצד השכל אלא היא הבסיס שעליו השכלי בנוי, והשורש שממנו הוא יוצא. ההכרה בא-ל ובמצוותיו מכוננת תפיסה בנוגע לאדם ולהצלחה האנושית, השונה מהסתכלות שהא-ל נעדר ממנה.
לפיכך, הדת היא פרויקט ציוויליזציוני; היא תוכנית פוליטית-רוחנית. היא מושתתת על ההכרה שהשאיפה להידמות לא-ל וללכת בדרכיו היא המתאימה לאדם, היא הממצה את כוחותיו, והיא היסוד להצלחתו כאדם. אדם שאינו מכוון כלפי הא-ל הוא אדם חסר ופגום, והתורה מדריכה אותו כיצד לכוון את שאיפותיו ורצונותיו כראוי. התורה לא מציגה את עצמה כדבר וולונטרי, הדרכה רק למי שחפץ בה. התורה מכירה בחיבור שבין פנים לחוץ, ותופסת שהנורמות והחוקים של החברה משפיעים על תפיסות האדם ועל חייו בפועל. הדרכה בתחום הפולחן האישי קשור לפולחן הציבורי, ואלו קשורים לנורמות וחוקים בתחום הממון, האישות, המשפחה, החינוך, העזרה לזולת ועוד. התורה תופסת את חיי האדם כדבר שלם, רצף אחד מהרוחני דרך האתי ועד לפוליטי, ולכן היא פועלת בכל זירות החיים: הרוחני-פולחני, הפרטי והחברתי.
התורה היא בראש ובראשונה חוק, והברית שנכרתה עם הקב"ה מבוססת על כך שהעם היהודי יחיה על פי החוק הא-לוהי בארץ. יש בה רשויות הכרעה ואכיפה. התורה מצווה על הקמת בתי דין עירוניים ובית דין הגדול, לצד שוטרים ושלוחי בית דין אחרים. אלו מכריעים מה החוק הא-לוהי אומר הלכה למעשה, ויש בסמכותם אף להוסיף על חוק זה בעת הצורך. בתוך אותו חוק א-לוהי יש גם רשות "אזרחית", שבתורה מכונה "מלך", ולה סמכויות שעומדות מחוץ לחוק הא-לוהי, אך כולה חלק מאותה מערכת של חוק א-לוהי ומכוונת למטרותיה. למלך יש סמכויות כיוון שיש צורך ברשות "אזרחית" כדי לממש את מטרות התורה. קיומו מוצדק רק ככל שהוא מקדם מטרות אלה, ולרשויות הדתיות ניתנה סמכות רחבה להגביל אותו ואף להחליף אותו בעת הצורך.
רבים בארץ תופסים את הדת כדבר פרטי, אך זו אינה אלא דעה קדומה, המבוססת על המערב הפרוטסטנטי. אט אט השתרשה בעולם המערבי תפיסה הסוברת שאין זיקה ישירה בין האמונה והמוסר לבין מדיניות ציבורית. האמונה נעשתה דבר פנימי במקום דבר המכוון את מימוש האדם במסגרת החברתית. כך, מבלי משים, המדינה המודרנית צמצמה את הדת והפכה אותה לפרט בתוך מסגרת חברתית חילונית. במסגרת זו, הדת היא אמונה שיש לאזרחים במקום הקרקע והבסיס למסגרת המדינית כולה ומטרתה הסופית.
התורה והמדינה המודרנית
הכרת אופייה מקיף-הכל של הדת מעמידה אותנו בפני התנגשות חזיתית ובלתי-נמנעת בין הדת לבין מסגרת החיים המודרנית. המדינה המודרנית מציגה את עצמה כזירה ניטרלית, שבה כל אחד יכול לנסות לממש את חייו על פי אמונותיו האישיות. זו "דמוקרטיה ליברלית". בעיני עצמה, המדינה הליברלית אינה מעדיפה אמונה חילונית על הסתכלות דתית אלא מציעה זירה ניטרלית שבה כל אחד יכול לחשוב בעצמו ולהגיע למסקנות שלו.
אולם אין אפשרות של זירה פוליטית "ניטרלית". כל זירה פוליטית מספקת במדיניותה תשובות לשאלות הנוגעות לטבע האדם, לחיים הראויים לו כפרט והמדיניות הנחוצה לפרטים כאשר הם מתאספים לציבור. בתפיסת התורה, יש זיקה הדוקה בין הרוחני, האתי והפוליטי, ואי אפשר להפרידם. המדינה הליברלית מכחישה את הקשרים האלה, וטוענת שניתן לבנות זירה משותפת בלי לכוון את הפרטים לקראת חיים מסוג מסוים.
ניתן להמחיש הבדל זה באמצעות דיון על מושג החירות. החירות במדינה ליברלית נתפסת כיצירת מרחב פרטי מסביב לאדם שבו הוא חופשי לממש את רצונותיו ללא כפייה וללא אילוץ של הרצון של אדם אחר. בחשיבה הקלסית וכן בתורנית, חירות לא מצטמצמת בחירות "שלילית" זו. החירות באופן ראשוני יותר היא שחרור מרצונות שמסיתים את האדם מההליכה אחרי המטרות שהתבונה חושפת בעבורו. היא כרוכה בעיצוב הרצונות ובריסון היצר על פי התבונה כדי לשחרר את האדם מדחפים בלתי-מסודרים של עצמו ושל אחרים, וכן לשחרר אחרים מרצונו השרירותי.
תפיסת החירות התורנית נשענת על תפיסת אדם שונה מזו המקובלת בעולם המודרני. בחשיבה המודרנית, אדם מבוגר ביסודו של דבר הוא יצור רציונלי שיודע מה הוא רוצה, ומטרת המסגרת החברתית לספק לו הזדמנויות לממש את אותם הרצונות. בחשיבה הקלסית, אדם לומד לכוון את עצמו כלפי מטרות שונות בעזרת ההשתתפות בחברה. האדם נעשה "רציונלי" רק כאשר רצונותיו תואמים את המעלות והמטרות שראויות לו כאדם, ולא כבהמה או יצור שפל יותר כלשהו.
רבי משה בן מימון, הרמב"ם, היטב לנסח זאת, כדרכו: "דרך בריתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך, צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם" (משנה תורה, הלכות דעות פרק ו). אדם לומד לרצות את מה שטוב לו ולאחרים רק בעזרת החיים בחברה מתוקנת. חברה הנוהגת רק לפי רצונותיהם השרירותיים של הפרטים חוסם בפני האדם כל אפשרות להיות אדם שלם, ומכוונת אותו בפועל כלפי חיים שפלים. רק באמצעות תרבות מוצלחת אדם נעשה מתורבת.
אם כן, המדינה המודרנית והתפיסה התורנית חלוקות בנוגע לעצם מטרת המסגרת החברתית, וממילא לאופני השלטון בה. המדינה הליברלית-דמוקרטית מעמידה את רצון הציבור במרכז, לצד הגנה על זכויות הפרט, כיוון שאין מטרה למסגרת החברתית מעבר למימוש כמה שיותר רצונות פרטיים. בתפיסת התורה, השלטון במסגרת החברתית צריך לפתוח בני אדם לקראת שלמותם, ושלמות זו מתבטאת בהידמות לא-ל ובהליכה בדרכיו.
החוק הא-לוהי פותח את האדם לקראת שלמותו – בדאגתו לאחר, בחינוך הילדים, בלימוד האיפוק והריסון ובהשרשת מידות טובות פרטיות וחברתיות רבות. מי שאחראי על יישום החוק הזה הם חכמי ישראל, הספוגים באותה תורה ובאורחותיה. פוליטיקאים יודעים לפנות לרצונות הנוכחיים של הציבור, ולא לעצב אותם כלפי משהו גבוה יותר. לכן השלטון ה"אזרחי" משני תמיד לשלטון הדתי. אותם המוסדות שאנחנו מכירים כיום כ"מדינה" – הכנסת, הממשלה, הפקידות, בתי המשפט – מצומצמים הרבה יותר בשלטון תורני. בכל שאלה הנוגעת להכרעה ערכית הדבר נתון בידי חכמי ישראל, ואותם המוסדות ישלטו תמיד תחתם.
זה אינו חזון מדינת ההלכה, שבו הכנסת מחוקקת את חוק התורה, כך שיש אכיפה אחידה אצל הכל של כל חוקי תורה בבת אחת. יש בתורה הכרה של הרבדים השונים בחברה, ואף של רמות חיבור משתנות של ציבורים שונים למצוות שונות. התורה שולטת בעיקר באמצעות בתי דין מקומיים שיכולים להכיר את הצרכים של אנשי עירם, ועיקר גדול בהנהגה התורנית כי "אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת", בלשונו של הרמב"ם (מורה נבוכים ג, לב). המטרה אינה לכפות ציות לחוקי התורה בכוח אלא להביא בני אדם לשלמותם, כך שיראו את הקלות בשמירת התורה.
עם זאת אין ספק כי "כל פגום סובר שמניעת הרע שהוא בוחר בו בהתאם לשחיתות מידותיו היא מעמסה גדולה" "והדבר הקשה ביותר בעיני התאוותנים הבזויים הוא איסור ההפקרות בזנות ומתן עונש לעושׂיה" (מורה הנבוכים ב, לט). יש מתח בין הצורך למשטר את המרחב הציבורי כדי לשמור על רף מוסרי מסוים לבין הצורך האמיתי שבני אדם לא יחושו שמכבידים עליהם יתר על המידה, משום שיד קשה עלולה להשיג תוצאות שמנוגדות במדויק למטרותיה. ההלכה מכירה במתח הזה. אך החלטות כאלה נתונות רק בידי חכמים, הרגישים הן למטרות התורה והן לציבור הרחב – לא לפוליטיקאים המנסים לזכות באהדה בעיני בוחריהם.
אם כן, בפנינו שתי תפיסות המתנגשות בנוגע לאופייה של הזירה הציבורית. תפיסה אחת של המדינה, המקובלת הלכה למעשה, מעמידה את המסגרת המדינית, העוסקת בהסדרים הנוגעים לחיים המשותפים של אזרחים, בבסיס. בה, הדת היא אמונה מקרית שיש לאזרחיה, שעלולה גם לחלוף כמו כל אופנה מחשבתית אחרת. התפיסה האחרת, התורנית, מעמידה את הדת בבסיס, ורואה את המסגרת המדינית כדבר שצומחת מתוכה וכפופה לגמרי למטרות הדת: הבאת האדם לכדי הידמות לה' ועל ידי כך הפיכת המדינה למרכבה לשכינה.
דבקות בתורה במובנה המלא, כתוכנית פוליטית-רוחנית, מחייבת דחייה מלאה של הפרויקט הדמוקרטי-ליברלי. תפיסה מדינית ליברלית מסתתרת מאחורי אצטלה של ניטרליות שאינה אלא תכסיס של הכוח – באמצעותה הליברליזם מסוגל לשלוט בלי לאיים מפורשות על אף גישה. אך הצגה-עצמית זו שקרית, והליברליזם אינו אלא תפיסה מחולנת של אדם ושל החברה.
להשאיר את הממלכתיות מאחור
הציבור הדתי צריך לחשוב מחדש על יחסו למדינת ישראל. הוא – אנחנו – משלם מחיר כבד על הנוחות האידאולוגית של דרכו הנוכחית. מצב האמונה בה' ובתורתו בעם היהודי קשה, והציבור הדתי בכלל זה. רבים חשים שלתורה אין מה לומר בעולם שלהם. ואין זה פלא. קולה של התורה מושתק ותפיסת עולמה לא מוצגת בציבור. הדת נתפסת כאמונה מוזרה, מיותרת ואף חשוכה. כולנו חיים בעולם חילוני, ואף הציבור הדתי ברובו מאמץ את המוסר הליברלי, ורבים מרגישים שהתורה נמצאת תמיד בפיגור מוסרי, ושצריך "להדביק את הפער" עם המוסר ה"מתקדם" יותר.
המסגרת החברתית כיום מחולנת בכל הרמות שלה: בפוליטי, באתי ואף ברוחני. יהדות לא יכולה לשרוד כאמונה פנימית ופרטית בלבד כי קיום כזה מנוגד לטבעה. הציבור הדתי לא יכול להרים ידיים ו"לחכות למשיח". אך כיוון ש"אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת", התורה לא מנסה לכפות את עצמה בכוח על עם שאינו מעוניין לקבלה.
עם זאת, אין לוותר לגמרי על הממשל ועל המרחב הציבורי. אבי מעוז הבין את סוד הכוח: תרבות מושפעת בעומקה מפוליטיקה, מחוק ומשלטון, ולפיכך דרכו היא הנכונה – לזכות באופן לגיטימי, במסגרת הדמוקרטית-ליברלית, בכוח העולה בהרבה על כוחו האלקטוריאלי ולהשתמש בו כדי לקדם את הטוב ואת האמת.
אך צעדים אלה עוד לא משקפים שלטון תורני. הם תיקון ברז בארמון המדינה החילונית. השינוי האמיתי צריך להתחיל ברמת הסיפור, הנרטיב על מדינת ישראל. הציבור הדתי צריך להפסיק עם "ממלכתיות", עם "אתחלתא דגאולה" ועם "יסוד כסא ה' בעולם", לא כדי לאמץ אתוס אוניברסלי אלא כדי להחזיק במורשתנו האמיתית – "תורה צווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". מדינת ישראל, החילונית, היא הצלה גדולה ממוות לחיים, ועל כך יש להעריך ולהודות. אך היא גם עומדת בינינו ובין מימוש הברית עם הקב"ה, בינינו ובין הצלחתנו כבני האדם המתדמים לה'. היא ברכה ואיום בו בזמן. מדינה "יהודית-דמוקרטית" היא מדינה חילונית עם יהדות מחולנת. היא חלופה לדת, לא מימוש שלה.
רק באימוץ התורה במובנה המלא נזכה להיקרא עם ה': "נָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר. לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא-לֹהִים" (יחזקאל יא, יט-כ). ועתה הגיעה העת לבקש את דרכה של התורה – איך תיראה ריבונות א-לוהית בעולם העתיד?
זאק מלינצ'יק הוא מחבר הספר "כחול הים: על העברת המסורת והנהגת העם במשנת הרמב"ם" מבית "מפעל משנה תורה"