אביטל רייכנר, שהייתה ראש מטה הנוער בגוש קטיף, פרסמה מכתב פומבי ל"אחיה השמאלנים", כלשונה, על רקע ההפגנות נגד הרפורמה לתיקון מערכת המשפט שמוביל שר המשפטים יריב לוין.
במכתבה כתבה רייכנר בין השאר: "שנה וחצי של מאבק כתום והסיסמא המרכזית הייתה - באהבה ננצח. האמת, לפעמים גם לי היה קשה עם הסיסמא הזו, כי איך אפשר לנצח במאבק עם אהבה? הייתי נערה בסוף י"ב כשהמאבק התחיל, ובגרוש הייתי בסוף שנת השרות לאומי. בשנה הזו זכיתי להיות ראש מטה הנוער בגוש קטיף".
לדבריה, "אלפי דיונים אידיאולוגים היו לנו אז על אופי המאבק. גם כשלא תמיד הסכמנו על הכול, היה ברור דבר אחד - לא תהיה מלחמת אחים. אני שואלת אתכם - אחים, לא הגזמתם? אין אמיצים בשמאל שיקומו ויגידו עד כאן, יש גבול למחאה ולאמירות? או שזה רק כשזה בצד השני?".
"למרות השבר הגדול שעברנו, אף אחד מאיתנו לא אמר שהוא עוזב את הארץ", אמרה. "ידענו שזו המדינה שלנו וגם אם קורים בה דברים קשים, אין לנו מקום אחר. אחרי 2,000 שנות גלות אנחנו כאן עם האחים שלנו, עם צבא שלנו, ואנחנו נפעל כמה שנוכל כדי לשנות אבל נשאר אחים".
"גם כשהיה קשה, נוער הגוש התגיייס לצבא", הוסיפה. "לא חגגנו מסיבות גיוס שמחות, וכשנפגשתי עם חיילים היה לי עוד קוואצ' בלב וכעס על המפקדים ששלחו אותם למשימה שדגל שחור התנוסס עליה. היה קשה לתלות את הדגל ביום העצמאות הראשון, אבל ידענו שזה ברגש והדגל הוא שלנו, של כולנו, והוא עוד יתרומם".
המכתב המלא:
אחיי השמאלנים, את המכתב הזה אני כותבת לכם כבר 17 שנה, מאז גורשתי מביתי במושב קטיף שבגוש קטיף.
מאז הקמת הממשלה אני מנהלת איתכם דו שיח במחשבתי, מידי יום ביומו. את האמת, מעריכה את זה שאתם יוצאים להפגין- מבוגרים, נוער וילדים. אני חושבת שהתקשורת מלהיטה והפחד שלכם באמת מוגזם ולא תואם את המציאות, אבל באמת מזדהה וחוזרת לתחושה שמשהו לא טוב קורה במדינה שלכם, ואתם לא יכולים לשבת בשקט. זה מרשים בעיני ומראה על אהבה ודאגה גדולה שלכם למדינה.
נזכרת בהפגנות העצומות של חצי מליון נגד הגרוש, מה שקראתם לו תוכנית ההתנתקות. התקשורת היתה כולה נגדנו, לא היה לנו פייסבוק, טוויטר, סטטוסים ושום דרך לצעוק, חוץ מלהפגין ולעבור בדלתות ולדבר עם עם ישראל פנים מול פנים. חטפנו סטירות ברחוב, יריקות, טריקות דלתות ועוד. הפגנות עצומות כמעט ולא סוקרו. ודאי שלא דיוחו על הכמות האמיתית של המוחים. המערכת כולה דאגה לייצר את האוירה הנכונה, כדי לאפשר לשרון לבצע את התוכנית.
בתי המשפט עצרו קטינים לשבועות, המשטרה עצרה אוטובוסים בדרך להפגנות, אלימות השוטרים הייתה מטורפת, התקשורת מגוייסת. אף אחד לא היה כדי להגן על כל העוולות שהיו שם, ואנחנו?
שנה וחצי של מאבק כתום והסיסמא המרכזית הייתה- באהבה ננצח. ארגנו הפגנות חוקיות, עשינו שרשרת אנושית מגוש קטיף לירושלים כדי לבטא את החיבור שלנו בשרשרת הדורות לנצח- לי-ם, עברנו מבית לבית עם סלרי ועגבניות שרי מהחממות להסביר לכל עם ישראל את חשיבות הישיבה בגוש קטיף ועוד. אלפי פעולות.
האמת, לפעמים גם לי היה קשה עם הסיסמא הזו, כי איך אפשר לנצח במאבק עם אהבה? הייתי נערה בסוף י"ב כשהמאבק התחיל, ובגרוש הייתי בסוף שנת השרות לאומי. בשנה הזו זכיתי להיות ראש מטה הנוער בגוש קטיף.
אלפי דיונים אידיאולוגים היו לנו אז על אופי המאבק. גם כשלא תמיד הסכמנו על הכול, היה ברור דבר אחד - לא תהיה מלחמת אחים. זוכרת שהחלטנו במטה נוער לעשות צעדת נוער מגוש קטיף לירושלים.
רצינו להוציא סטיקר - אותנו לא יעצרו בדרך. התכנסנו כל מטה הנוער ודנו בסיסמא, חלק חשבו שאולי זו אמירה קשה מידי ואולי מישהו יכול להבין שאם אותנו לא יעצרו בדרך, משתמע מכאן איזו שהיא קריאה לאלימות נגד מי שינסה לעצור. אני חשבתי שההסתייגות קצת מוגזמת אבל בסוף החלטנו על הסטיקר - אנחנו לא נעצור בדרך.
אתם מבינים לאיזה דקויות הגענו? נזכרתי השבוע ביום אחד, כשאחד מחברי ההנהגה, היה בחדר מטה הנוער. דיברנו על הדרישה שלנו לעשות 'משאל עם'. רק אזכיר שאריאל שרון נבחר על מצע הפוך לגמרי מתוכנית ההתנתקות אותה הוביל, היה איש התיישבות מובהק, נבחר על מצע ימני לגמרי, על זה קיבל מנדט מהעם. שונה מהמציאות של היום שבה העם בחר ועדין מבינה שזה קשה לכם.
באותו דיון בחדר נוער, שאלתי את אחד מהפעילים המרכזים במטה - אם רוב העם יצביע נגדנו במשאל עם, מה תעשה? בלי שום התלבטות הוא אמר לי - ברגע שזה קורה אני עוזב את הגוש, אני כאן מכח העם.
למרות שהיה לנו ברור שהעם יהיה איתנו, כמו במשאל מתפקדי הליכוד, כעסתי על התגובה הזו. ההתיישבות שלנו בארץ הזו היא מכח העם אבל גם מכח ההבטחה, הקב"ה, התורה וגם מכח העם. היו 'ממלכתיים' והיו שלא, אבל תמיד היה גבול. אלה הדיונים שהיו לנו שם.
בשלב מסוים קמה קבוצה של נערים שחשבה שצריך לפעול תקיף יותר. מה זה תקיף יותר? זה אומר לפעול יותר לסרוב פקודה, להוריד חשמל ביום פקודה כדי לנסות למנוע, ועוד רעיונות כאלה ואחרים. אבל מעולם לא דיברנו על לפגוע בחיילים, לעולם לא קראנו למלחמת אחים, לירי או לרצח.
שתבינו. איימו על כל מפעל חיינו. לא חשבנו שזה מפעל אישי, האמנו שאנחנו שליחי העם, ההתיישבות והמדינה. ממשלות שמאל שלחו אותנו להתיישב בגוש. האמנו שאנחנו מגינים על כל מתיישבי הארץ בזה שאנחנו גרים שם, ספגנו פצמרים, הרוגים ופצועים. אבל מסרנו את הנפש בשביל העם, היו מי שחשבו שאנחנו טועים ואפילו משוגעים. איימו לפרק את הקהילות המדהימות אותם בנינו, את הילדות, את החקלאות, את הבתים שבנינו, את כל עולמנו.
בתקשורת ובממשלה בנו תאוריות מגמתיות והערכות שנפתח באש כשיבואו לגרש אותנו. היו תרחישים על מאות פצועים והרוגים. ידענו שאין סיכוי שזה יקרה, ידענו שהכל עלילות כדי ליצור לגיטימציה למהלך. כמה שבועות לפני הגרוש אספו מהאבות שלנו את הנשקים. נשקים שלא פעם הגנו עלינו בפיגועים רבים. אי אפשר לתאר את התחושות הקשות שהיו לנו אז, אבל החזרנו את הנשק עם סרטים כתומים.
תבינו שחיילים וצה"ל היו בשבילנו הכול. אין חייל בקטיף שלא התפנק בסעודת שבת או בסתם יום מפינוקים. אחרי שטלי ו-4 הבנות שלה, שכנותיי היקרות, נרצחו על ציר כיסופים, אנחנו הנוער הקמנו במו ידינו וכספינו פינה חמה לחיילים. מקום מלא בעוגות ושתיה לכל חייל שעצר בצומת הגוש.
לא האמנו שיגיע הגירוש, לא האמנו ששרון, שלא קיבל שום מנדט לכך, יוביל מהלך כזה ויביא את אחים שלנו, חילי צבא ההגנה לישראל לפרק את ההתיישבות בגוש. וכשהגיע הגירוש, לא יכולה לתאר את השבר, את הבכי, את הכאב. את תחושת האטימות, העוול, חוסר צדק, האסון. באמת שאין לי מילים לתאר תחושות שלא עוזבות עד היום בימים ובלילות.
אחיי השמאלנים, אני 17 שנה שואלת את עצמי איפה הייתם? גם אם חשבתם שזה הדבר הנכון לעם ישראל. איפה הייתם כשהסתובבנו במלונות 9 חודשים ורק ציבור הימין בא לשמוע, לעזור ולכואב. למה לא התנצלתם על ההכפשות הקשות, על השנאה? ואיפה אתם היום?
כשאני שומעת אתכם יוצאים להפגנות אני מעריכה, אפילו מזמינה את הנוער שלכם לקבל עצות ועוצמות מהמאבק של הנוער בגוש. האמת רוצה שתמשיכו לפעול כפי שאתם חושבים שנכון לעם ישראל, אבל אתם חייבים לעצור.
איך יכול להיות שבשבועות האחרונים אתם מאבדים את הכלים? רוצה להאמין שרובכם לא מסכימים ואולי זה רק כמה מנהיגים הזויים. איך יכול להיות שנשמעות קריאות לאלימות, לרצח ולפגיעה במי שנבחר בדרך דמוקרטית לעשות שינוי? גם אם אתם חושבים אחרת. באמת מבינה את התחושות שלכם, את החשש... היינו שם.
לקחו לנו הכול! פיזית - נשארנו בלי בתים, בלי חפצים שהוחזרו אחרי 9 חודשים כשנכנסו לקארוונים בכרמי קטיף ורק אחרי 13 שנה תושבי קטיף בנו בתים חדשים, פרקו אותנו מהקהילה של הגוש, מהנוער שהתפזר לכל הארץ, פגעו בנו בנפש, שרטו לנו כל פינה בלב, פגעו באמון שלנו בדמוקרטיה, במערכת המשפט, בצה"ל שלנו, במשטרה. פגעו בכל הערכים בהם האמנו ומסרנו עליהם את הנפש. שכנים שלנו חלו ונפטרו צעירים, ועוד השפעות קשות שקשה לפרט.
נשארנו הומלסים. חודשים הסתובבתי ברחובות ירושלים בלי כלום, על כל ספסל שישבתי הרגשתי שהוא שלי. רק בשעות של רביצה בכותל הרגשתי קצת בית.
ואני שואלת אתכם - אחים, לא הגזמתם? אין אמיצים בשמאל שיקומו ויגידו עד כאן, יש גבול למחאה ולאמירות? או שזה רק כשזה בצד השני? למרות השבר הגדול שעברנו, אף אחד מאיתנו לא אמר שהוא עוזב את הארץ. ידענו שזו המדינה שלנו וגם אם קורים בה דברים קשים, אין לנו מקום אחר.
אחרי 2,000 שנות גלות אנחנו כאן עם האחים שלנו, עם צבא שלנו, ואנחנו נפעל כמה שנוכל כדי לשנות אבל נשאר אחים. גם כשהיה קשה, נוער הגוש התגיייס לצבא. לא חגגנו מסיבות גיוס שמחות, וכשנפגשתי עם חיילים היה לי עוד קוואצ' בלב וכעס על המפקדים ששלחו אותם למשימה שדגל שחור התנוסס עליה. היה קשה לתלות את הדגל ביום העצמאות הראשון, אבל ידענו שזה ברגש והדגל הוא שלנו, של כולנו, והוא עוד יתרומם.
שנה לאחר הגרוש התחילה מלחמת לבנון השניה. ארגנו את נוער הגוש ועלינו לכמה ימים בצפון, לעזור במקלטים. כתבנו שלטים מחזקים שניתלו ברחבי הערים בצפון - חיזוק מנוער גוש קטיף. התחושה הייתה קשה, תחושה כאילו אחרי קרע כזה גדול בעם, מישהו מלמעלה מכריח אותנו להתאחד במצב של מלחמה. ואני באמת מאמינה שאנחנו יכולים גם בלי זה.
כותבת בכאב, בדמעות, בכעס, באהבה, ולא מצליחה עדיין להעביר את הכול בכתב. מבקשת מכם חבריי להעביר ולשתף, בתקווה שתחשבו על הדברים.
כשהיינו בגולה, בפרעות ובמשרפות, לא עניין אותם ההבדלים ביננו, כך גם כיום אצל אויבנו. תמשיכו להאבק על הדברים החשובים לכם, בכבוד, בעוצמה ובאהבה ושלעולם נרגיש ונחיה כאן כאחים. אביטל רייכנר, קטיף.