האם כיסוי הראש מכביד עליי את הכניסה לחדר ישיבות בתל אביב? מה אני יותר - ישראלית או דתית? האם יכול להיות שאני מקפידה על מצוות מסוימות רק בשביל לשמש דוגמה אישית לילדיי?
מה אני באמת רוצה? והאם התמודדות עם אמונה וקיום מצוות מתוך קונפליקט היא "מסירות נפש" של ימינו?
השאלות האלו הן מנת חלקן של נשים רבות סביבי. לא פעם מגיעות אליי חברות ואומרות, "את יכולה לעשות מה שאת רוצה וללבוש מה שאת רוצה - כי יש לך רק בנים. אני חייבת לשמש דוגמה אישית לבנות שלי". האמירה הזו, כשמתייחסים אליה בכובד הראש הראוי, פותחת תיבת פנדורה של שאלות שנוגעות להתנגשות בין רצון להלכה, בין זכויות הפרט לערכי התורה והמצוות.
את התהיות האלו, והרבה אחרות, שנלחשות בין אישה לחברתה ובין אישה לעצמה, רצינו להביא למרכז הבמה לכבוד גיליון יום ההולדת של המגזין.
12 שנות כתיבה הביאו אותנו אל גיליון הבת־מצווש, ורגע לפני שאנחנו נכנסות תחת עול מצוות (מטאפורית, כמובן...) רצינו לצלול אל שאלות העומק שנוגעות לנשיות, אמונה ומחויבות הלכתית.
שלוש נשים משכמן ומעלה הסכימו להתיישב לשיחה אישית ביותר, בארבע עיניים, לשתף ולשפוך אור על אתגרי היומיום שלנו כנשים מאמינות. האם תיבת הפנדורה תתגלה כתיבת אוצר? התשובות בפנים. היום נצלול לעומק עם – תמר אסרף.
רחלי פרנקל- אמונה בתנועה מתמדת
את הרבנית רחלי שפרכר־פרנקל (54) אני פוגשת בבית מדרש מפואר ורחב ידיים בירושלים שבו שוכן המכון התורני 'מתן'. היא לומדת ומלמדת במדרשות כבר עשרות שנים, ונדמה שאין טבעי מלפגוש אותה במקום שמעמיד במרכז את לימוד התורה הנשי.
הרבנית רחלי היא דמות בולטת בעולם התורני־נשי של ימינו. היא תושבת נוף איילון ואמא לשבעה, ובין היתר גם יועצת הלכה, מדליקת משואה וממייסדות 'יום האחדות' לזכרם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו לפני שמונה שנים, ובהם בנה, נפתלי פרנקל, הי"ד.
ראיית העולם שלה מורכבת, אמונתה עשויה רבדים רבדים. המישור האינטלקטואלי והלמדני מונחים לצד לב פועם ועומק רגשי גדול. השיח בינינו נפתח בסיבה שלשמה התכנסנו - גיליון בת־המצווה של פנימה. כמי שמלמדת בלא מעט תוכניות לבנות־מצווה, יש לה לא מעט להגיד בנושא.
"המושג בת־מצווה עבר מהפכה, מסתם אירוע קטן להזדמנות גדולה, לאירוע משמעותי ואישי, להזדמנות לחיבור לתורה ולמצוות", אומרת הרבנית רחלי. "היום תוכניות בת־מצווה הן המובן מאליו, אבל אני עדיין מתרגשת מהן".
הקסם שבלימוד לקראת בת־המצווה, אומרת הרבנית, נוגע לחשיפה של בנות ואימהות כאחד לעושר שיש לעולם היהודי־רוחני להציע. "התורה מדברת בהמון שפות: תנ"ך, מדרש, הלכה, גמרא, חסידות, מחשבה ופילוסופיה יהודית, יש המון שערים מגוונים שאפשר להיכנס בהם, כולם נגישים ובלי הגבלה, וכל שער מתאים לאישיות אחרת. זה פספוס ואפילו ממש הזנחה אם תעברי ליד ולא תיכנסי".
קשה לדבר היום על אמונה, יראת שמיים וזהות דתית מבלי להתייחס לחיים בעולם המערבי, והשיחה עם הרבנית רחלי זורמת לשם. "בעולם המערבי יש סתירה פנימית", היא קובעת. "הוא הולך למקום מאוד ליברלי ומדבר על טשטוש הכול, כולל לאום, ואפילו מגדר. המערב פיתח את החופש כערך, אבל בסופו של יום מנכ"ל טוויטר מחליט מי ידבר, אילו דעות יישמעו ואילו יישארו בחוץ".
כדי למתן את ההשפעות האלו ולשמר חשיבה עצמאית, הרבנית מציעה להגביל את החשיפה ל"צונאמי" של תרבות המערב. חיבור לרשתות, צפייה בסדרות ובתוכניות וכן שיטוט חסר תוחלת בסמארטפון - המינונים של כל אלו יכולים לרדת.
איך את מסבירה את זה לנוער?
"בשיח עם נוער יש לי שני כיוונים. לגבי צריכת התכנים, אני מנהלת איתם שיח שנוגע פחות ליראת שמיים ויותר למזון לנפש. הנפש היא כמו ילדה קטנה שאת מגדלת, מה את מאכילה אותה? דשן מול רעל. למה לך להתרגל למיניות בוטה? לאלימות? לדיבורים לא יפים? מהכיוון הנוסף, כן חשוב לעורר שיח על מה זו יראת שמיים".
מה היא יראת שמיים מבחינתך?
"בעיניי זה להרגיש את הנוכחות של ה', עיניים שמתבוננות בך. יש בזה אלמנט של יראה, כמו שמברך רבי יוחנן את תלמידיו: יהי רצון שתהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם. זה מציב סטנדרט גבוה וקפדני. אבל באותה נשימה, יראת שמיים היא ההבנה שאותן עיניים עצמן מתבוננות בך בחמלה, שהקב"ה רואה אותך ואומר: אני בוטח בך, נותן בך אמון, תוכלי לשאוב ממני כוח".
מי שהייתה שם, מה בנוגע למשברים באמונה לנוכח מציאות קשה ואסונות?
"אני יכולה להעיד שגם בימים ממש קשים שהיו לנו, לא הבנתי את הקטע. מה פתאום שהצער שלי ישפיע על האמונה שלי? הרי קרו המון דברים קשים לאנשים אחרים והייתי בן אדם מאמין. אז עכשיו משהו נוגע בי, נכון. אבל מה השתנה?
"תוך כדי, החוויה הקשה והמתמשכת שמה אותי במקום פגיע, שביר. יהודה עמיחי כתב: 'הריפוד נפרם... הכאב הגולמי נחשף... מותי מתגלה'. אשליית המדע והכוח נפרמת, אתה מרגיש שמה שאתה הכי הכי רוצה בעולם - אין לך שליטה עליו, ודווקא זה מקום אמוני".
מה לגבי מחויבות הלכתית בזמנים של ריחוק או שבר?
"אם מישהי מורידה מרמת המחויבות שלה בזמני משבר, אני מכבדת את זה, אבל חושבת שבסוף לא ככה אנחנו מנהלים את החיים שלנו. יש לנו מחויבויות, זה לא שה' אומר: 'היום אני כועס עלייך אז אני אתן לך קצת פחות חמצן'. את הברכה אנחנו מקבלים כמובן מאליו, ורק כשמתחילות צרות מתחילים להתחשבן".
הרבנית רחלי חוזרת להשוואה בין מערכות יחסים לאמונה: "גם בנישואין אני מחויבת למערכת הכללית, אני לא בפאניקה בכל פעם שאנחנו מתרחקים. זו התבגרות, אני יודעת שה' מחכה לי בסיבוב, יש לו סבלנות אליי. זה לא אומר שאני לא מתייחסת לקושי שלי", היא מבהירה, "אבל זו לא פאניקה של 'מה, אני אקום מחר בבוקר ולא יהיה הקב"ה בעולמי?'"
את מרגישה שהאסון הפרטי שלך שינה את ההסתכלות שלך על המציאות?
"חלק מהעבודה הגדולה שלי בעולם היא להסתכל על המציאות בעדשה רחבה. כל אחד יכול לעשות פוקוס על הפצע שלו וזה ימלא בקלות את כל הפריים, אבל כשהעדשה רחבה יש מקום לראות את כל הרצף כיחידה אחת, לא להפוך להיות הכאב שלי. זו בכלל עבודת חיים, אבל זו גם עבודה אמונית, כי לא להכיר בטוב זה כפיות טובה וטיפשי - זה כמו לקבל צ'ק ולא לפדות אותו".