למונח 'אמון הציבור' מספר היבטים. דוגמה אחת; לא יתנהל השופט בצורה העלולה להתפרש בציבור כבלתי ראויה ובלתי ישרה, מה שמכונה 'בעיית הנראוּת', ומשמעה כך הוא; היכן שהנסיבות מעלוֹת אפשרות לא זניחה, שהשופט נהג בהכרעת הדין שלא באופן ענייני (מפני שיש לשופט רווח כספי או מעמדי מהכרעה זו) - במצב דברים שכזה היה על השופט להדיר עצמו מאזור הסכנה, ולא להיות מעורב ואפילו בעקיפין בהליך השפיטה.
בעיית ה'נראוּת' כשמה כן היא, אין היא טוענת להטיית דין מכוּונת, ואפילו לא בהכרח להטיית דין בלתי מודעת. היא מצטמצמת בקביעה, ששמו של השופט ושל בית המשפט עלולים להיפגם, בשל התרשמות ציבורית חשדנית ושגויה - ולפיכך, שופטים שיתעלמו מחששות אלה, יביאו לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט וכו'.
בכדי שלא להאריך, אסתפק באמירה מכלילה: פלוני הטוען שהתנהלותו של בית משפט מסוים, תביא או הביאה ל'פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט' (במשמעויותיו השונות של עיקרון זה), מתווכח כנגד שיקול הדעת של השופטים, אולם אין בדבריו אלה ביקורת אודות אישיותם וטוהר מידותיהם.
כל זה שייך לעבר. בתקופתנו ולאורך עשרות שנים צצו ועדיין צצות מתחת לפני השטח ונערמות על פני השטח, עובדות מדאיגות ומכאיבות, שהביאו צבורים רחבים לחוסר אמון ביושרה של שופטים ועורכי דין. התנהלותם של אגפים בפרקליטות, בקרב חלק משופטי בית המשפט העליון, משפטי השרים כיעקב נאמן, רפאל איתן, גל הירש ודומיו, השתהות התביעה כלפי רות דוד וכדומה, ועתה משפטי בנימין נתניהו, כל הללו מייצגים תופעה בלתי שולית. אכיפות בררניות למכביר ובלא בושה, משאירות פעור פה את המתבונן בהן, והן בוקעות את התדמית האובייקטיבית של השופטים והפרקליטים - וכי מה היא אכיפה בררנית, אם לא ניצול ערמומי של חריפות וידענות משפטית, בכדי לשוות חזות נקייה להכרעות ופסקי דין מוּטים.
נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק אבי המהפכה השיפוטית, צויר על ידי כמה משפטנים שיש להם עמו היכרות אישית, כמי שהאג'נדה שלו מקוּדמת בדרכים מפותלות שאינן מהוגנות. ראו למשל בספרו של עו"ד דרור חוטר ישי "הכֹּח ממכּר" ובדבריו ביוטיוב. דברים אלה אינם נאמרים במפורש אך עולים בבהירות עצובה מתוך תיאוריהם וניסוחיהם המאופקים.
הרושם המצטבר מכל הללו, מכונֶה בשפה פוליטית זהירה "פגיעה באמון הציבור ברשות השופטת", אולם לאמתו של דבר כינוי זה אינו יותר מאשר מכבסת מילים מתעתעת. לא אמון הציבור בשיקול הדעת השיפוטי, הוא ששרוי במשבר, כי אם אמון הציבור בשופטים עצמם, באישיותם וברמתם המוסרית. שר המשפטים לוין המצטיין בסגנונו המאופק, חרג ממנהגו ומכנה זאת לאחרונה במהלך המאבק ליישום הרפורמה, בשם 'פוזיציה' ובשם 'יוהרה'.
בספקטרום שבין טעות בשיקול הדעת, מצד אחד, לבין חוסר מודעוּת-עצמית הזועק לשמים, מצד שני, ולבין שחיתות מוסרית מוּדעת, מצד שלישי - נתפסים אישים בצמרת מערכת המשפט כמתקרבים ביהירות ובמהירות לצד השלישי.
כיצד תתנהל חברה אשר תופסת את הנשיאה אסתר חיות ורבים מראשי מערכת המשפט והתביעה, לא כמי שהערכים הפכו חלק מאישיותם, אלא כמי שאישיותם היא הערך העליון בעיניהם?
זו שאלה טראגית אחת.
אולם בפנינו ניצבת דילמה שנייה וקשה לא פחות; הרָשות הפוליטית רואה את הנשיאה חיות ואת היועצים המשפטיים, כנתונים בניגוד עניינים וכנלחמים על ליטרת כוחם ומעמדם למול הרפורמה המשפטית המתגבשת. מאידך גיסא, תופסת המערכת המשפטית את הגוף הפוליטי הנבחר, כמי ששרוי בניגוד עניינים מתוך רצונו להגן על מעמדו וסמכותו.
מה עושים במשבר מעגלי ממין זה?
המענה לאתגר הזה מתברר כשאנו מתבוננים בדילמה עליונה מטא-משפטית מקבילה, והיא: מי הוא המוסמך להכריע, בפולמוס הניטש בין המערכת הפוליטית-מדינית לבין המערכת המשפטית, בשאלה מי מֵהן היא המוסמכת לקבוע את חלוקת תחומי הסמכויות המוענקות לכל אחת מהן - והרי בנקודה זו בדיוק, מתפלמסות ביניהן בימים אלה, הרשות הפוליטית-מדינית בישראל למול הערכאה השיפוטית!!
גם כאן נקלעים אנו על כורחנו לכאורה, להתלבטות מעגלית הסובבת סביב הזנב של עצמה.
אך רק לכאורה, שכן קיים מוצא ופתרון הגון ורציונאלי לשאלה קריטית מעין זו - והוא, ההכרה הבסיסית והפשוטה בכך, שהכנסת והממשלה הן, המכוננות, המחוקקות ואילו הרשות השופטת תפקידה אך לפרש, לבקר, לרסן ולהעיר כלפי מעשיה והכרעותיה של הכנסת והממשלה.
בית המשפט הוא אחד ממוסדות המדינה. את המדינה עצמה הקימו גופים פוליטיים, ולא בית המשפט הוא זה שהקים את המדינה. מפני כך, בקונפליקטים שכאלה, ידה של הרשות המחוקקת והמבצעת על העליונה.
סוף דבר; בצומת דרכים זו, הכרעותיה הלכה למעשה של הממשלה הנבחרת, אפילו הן נתפסות על ידי הרשות המשפטית כפעולות כוחניות, הן הפעולות הנכונות והצודקות להנהגת מדינת ישראל, הן ואין בִּלתן.